אסטרטגיה ומשפט – הבלוג של עו"ד ניר גולן

עסקים רבים במדינת ישראל בנויים על מתכונת של שותפות. זו יכולה להיות שותפות של אנשים שמחזיקים ביחד במניות של חברה בע"מ, או שותפות רשומה או שותפות שלא מוסדרת בדרך חוקית כלשהי אך היא שותפות לכל דבר ועניין.

הצורך של אנשים להתאגד ולהקים עסק יחד הוא טבעי, ויש בו יתרונות רבים גם בצד המימוני, גם בצד השיווקי וגם בחלוקת נטל העבודה.

אלא שכמו בכל שותפות אחרת בין אנשים, פעמים מגיע רגע שבו לשותפים נמאס האחד מהשני, והם לא רואים שום סיבה להמשיך יחד.

במצב שכזה חלק מהשותפים או כולם רוצים לפרק את החבילה, וללכת איש-איש לדרכו.

אך מה קורה אם בין השותפים ישנם כאלה שרוצים להיפרד אך יש גם כאלה שלא מעוניינים בפרידה? האם אפשר להוציא אותם מהשותפות ללא הסכמתם?

להמשיך לקרוא הוצאת שותף מחברה – האם זה אפשרי?

היום אני רוצה לחרוג ממנהגי לכתוב על פרקטיקות בחיי היומיום המשפטיים ולדבר דווקא על הצעת חוק. לא סתם הצעת חוק, אלא הצעת חוק הגישור, התש"ף – 2020. הסיבה העיקרית לכך היא שגישור הוא אמצעי שיכול להיות גם אסטרטגי וגם טקטי (תלוי באיזה נסיבות ומי המשתמש), וכן כי זהו נושא הקרוב לליבי.

הצעת חוק הגישור היא הצעת חוק פרטית, שהוצעה על ידי ח"כ מרב מיכאלי. לאור היותה כזו הסיכוי של ההצעה להפוך לחוק לא נראה מזהיר, ועם זאת מדובר בהצעה מעניינת שבאה לפתור ויכוח רב שנים על הסדרה בחוק של תחום העיסוק בגישור.

כיום כל אדם יכול לעסוק בגישור, בין אם הוסמך לכך ובין אם לאו. יש לציין שכמה מהמגשרים הטובים ביותר לא הוסמכו מעולם לגישור, מה שלא מונע מהם לעשות עבודתם נאמנה. ועם זאת, החריג אינו מעיד על הכלל. אם רוצים להבטיח רמה נאותה של גישור – יש צורך להסדיר את ההסמכה לגישור, ולהבטיח שאדם המשמש כמגשר אומנם יהא בעל הכשרה מתאימה לכך.

ביטוי לכך אפשר למצוא בדברי ההסבר של החוק שם נכתב כהאי לישנא:

להמשיך לקרוא האם מגשר יצטרך רישיון כדי לעסוק בגישור?

• 

פעמים רבות מוצע לאנשים שמסתכסכים זה עם זה לפתור את הסכסוך ביניהם באמצעות גישור. אומרים להם שמגשר יכול להביא אותם לעמק השווה, למצוא פתרון לסכסוך ולחסוך להם זמן וכסף רב. לא אחת ממליצים שופטים לבעלי דין לנסות את הליך הגישור כמזור לסכסוך: "אם לא תלכו למגשר ולא תתפשרו – סופו של דבר תמצאו עצמכם תחת הגליוטינה של הדין, ואחד מכם עלול לאבד בה את ראשו", הם אומרים שוב ושוב.

ואומנם, מאז שפרץ לחיינו בסערה לפני למעלה משני עשורים נחשב מוסד הגישור כפתרון קסם, גלולת פלא לכל סכסוך, הדרך הטובה, הפשוטה והחסכונית ביותר לסיים מאבק, בלי לעבור את ספו של בית המשפט, ובלי לסבול בזבוז של זמן והוצאות רק כדי לגלות כי בסוף הדרך עלולה התוצאה להיות לא נעימה.

אלא שישנם מקרים בהם גישור לא רק שהוא לא תרופת פלא, אלא הוא עשוי לגרום נזק לאחד מבעלי הדין, ולהביא אותו להסכים לפשרה לא אופטימלית שתהיה עבורו גרועה מפסק דין בבית המשפט.

להמשיך לקרוא כדאי לסיים סכסוך בגישור? מסתבר שלא תמיד

בניגוד למקובל לחשוב תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שייכנסו לתוקפן בספטמבר 2020, לא בהכרח יקצרו את הזמן שבו תיק מתנהל בבית המשפט, אלא אולי דווקא להיפך – יאריכו אותו באורח משמעותי.

שני דברים יגרמו להארכת הדיון המשפטי לאחר כניסת התקנות החדשות לתוקפן: האחד – יהיו פחות פשרות בין בעלי הדין, שכן לפשרה לוקח זמן והיא "מתבשלת" במהלך ישיבות קדם המשפט. בהתאם לתקנות החדשות בית המשפט ישאף ששלב קדם המשפט לא ייקח יותר משתי ישיבות. בפועל, המצב כיום הוא שתיקים רבים מסתיימים בפשרה לאחר ישיבה שלישית ורביעית.

להמשיך לקרוא האם התקנות החדשות באמת יקצרו את משך הדיון בתיק?

בקרב הליטיגטורים ישנה אמרה שבחקירה נגדית לא שואלים שאלה שאינכם יודעים מה העד יענה עליה. זו אמרה נפוצה שמקובלת על חלקים נרחבים מקהל הליטיגטורים.

בקרב הליטיגטורים ישנה אמרה שבחקירה נגדית לא שואלים שאלה שאינכם יודעים מה העד יענה עליה. זו אמרה נפוצה שמקובלת על חלקים נרחבים מקהל הליטיגטורים.

אלא שבשנים האחרונות ישנה מגמה לתקוף את האמרה הזו. ספרי עיון שעוסקים בחקירה נגדית מפקפקים במוחלטות של האמירה הזו, ומציינים את הצורך לשאול גם שאלות שלא יודעים את התשובה עליהם, ועורכי דין בכירים מטילים בה ספק במסגרת הרצאות שהם נושאים.

בספרי "אסטרטגיה וטקטיקה במשפט" (בורסי, 2018) הצגתי גישות שונות לגבי שאלה זו. בפוסט זה אני רוצה להיות ממוקד יותר, ולהראות שלפעמים אין ברירה וחייבים לשאול את העד שאלות שאין יודעים מהי התשובה עליהן.

להמשיך לקרוא האם בחקירה נגדית של עד כדאי לשאול שאלה שאינכם יודעים את התשובה עליה?

בשנים הראשונות לפעילותי כעו"ד שמתי לב לתופעה מעניינת. כאשר חקרתי עדים בצורה קשוחה הלקוחות היו מאוד מרוצים ממני, אבל העד חשף פחות מידע. ולהיפך, ככל שחקרתי יותר בעדינות אמנם הוצאתי מהעד מידע רב יותר וחיזוקים לדברים שרציתי לטעון בסיכומים, אך זכיתי לפחות חיוכים מלקוחותיי.

בתוך זמן לא רב הבנתי שלקוחות רוצים "הצגה". הם מחפשים להכות ולהשפיל את הצד שכנגד, "להראות" לו "מה זה". אלא שטובתם של הלקוחות היא דווקא לא לערוך הצגות, אלא לחקור בצורה יעילה שתחזק את הסיכויים להשיג את המטרות בחקירה של עדים, וכך לנצח במשפט.

להמשיך לקרוא חקירה נגדית רכה מול חקירה נגדית קשוחה

חייב להודות: יש לי חולשה למחקרים מדעיים, ולא סתם למחקרים מדעיים, אלא למופרכים ביותר שביניהם, כגון: מחקרים שזכו בפרס האיג נובל, אותו פרס לא חשוב, למחקרים שוליים שאתם יכולים לחיות חיים שלמים בלי לדעת עליהם כלום ולא להינזק מכך. אחד הנושאים שנחקרו וחביב עלי במיוחד נגע לזוכים באיג נובל לשנת 2011, שבדקו כיצד הדחף להשתין משפיע על קבלת ההחלטות, על ידי כך שנתנו למתנדבים לניסוי לשתות עוד ועוד מים בזמן עבודה מול המחשב. המחקר מצא, כמה לא מפתיע, שזיכרון העבודה ותשומת הלב נפגעים כשמתרכזים בצורך הבוער להשתין וכששלפוחית השתן עומדת להתפוצץ.

עד כמה שזה יישמע מוזר ומופרך, מחקרים מהסוג הזה מאוד חשובים כשמגבשים אסטרטגיה משפטית. וכל זאת משום שאלו מחקרים שבודקים את ההתנהגות האנושית, וההתנהגות של בני אדם עומדת בדרך כלל בלב ליבו של כל תכנון אסטרטגי טוב.

כך למשל, תנסו לחשוב כיצד מחקר שעוסק ביכולת ההתאפקות של אדם שצריך לשירותים משפיע על ההחלטה איך לבצע חקירה נגדית של עד בבית המשפט? מה קורה עם עד שנחקר שעות על גבי שעות ברציפות, והוא צריך לשירותים. כיצד על עורכי הדין החוקרים לנהוג לגביו? האם ננסה לדחות את הפסקות השירותים שלו באופן שנספיק לשאול עוד מספר שאלות לפני ההפסקה, כאשר העד עדיין מתאפק, או שלהפך – נבקש לא לשאול שאלות נוספות עד לאחר שהעד יסיים את ענייניו בשירותים?

שאלה זו מערבת מכלול של שיקולים משיקולים שונים, בהם שיקולים מוסריים ואתיים, כמו גם שיקולים של יעילות הדיון והצורך לסיים תיקים בבית המשפט. לשאלה זו אין תשובה ברורה והיא תלויה הן בנסיבות, הן באופיו של השופט והן באופיו של עורך הדין החוקר. מה שכן ניתן לומר הוא שחשוב מאוד "להרגיש" את העד ולהחליט כיצד לנהוג עמו בחקירתו. האם לחקור אותו באופן קצר וממוקד, או שלהפך, להעמיד אותו שעות על גבי שעות על דוכן העדים ולחקור אותו עד שיותש ויחשוף את האמת? להמשיך לקרוא גברתי, העד צריך לשירותים!

הסדר הוא דרך מצוינת לסיום סכסוך ופעמים רבות הוא המטרה הסופית העומדת לפני הצדדים. לא אחת כשהצדדים נלחמים ביניהם  הם עושים זאת מתוך שלוש סיבות אפשריות: האחת – משום שהם לא מאמינים שהקרקע בשלה להסדר, או שהיריב בשל להסדר. השנייה, משום שהם רוצים באמצעות החרפת הסכסוך לשפר את תנאי ההסדר. השלישית – משום שהשארת הסכסוך קיים משרתת אותם באופן אחר כלשהו.

הראיה לכך שהסדר הוא דרך מצוינת לסיום סכסוך היא שרוב הסכסוכים מסתיימים בהסדר. חלקם לפני שמישהו מהצדדים פונה לבית המשפט, וחלקם אחרי. ישנם הסכמי פשרה שנחתמים לאחר דיוני הוכחות, ואפילו לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, ולפעמים ממש ערב מתן פסק דין בתיק. להמשיך לקרוא משא ומתן בסכסוכי שותפים

מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהב להשוות בין אסטרטגיה משפטית לאסטרטגיה צבאית. אמנם נכון הדבר שמדובר בשתי מערכות  שהשוני ביניהם רב, אך אי אפשר גם להתעלם מקווי הדמיון ביניהם. מה לעשות, בני אדם הם בני אדם, ומי שמתכנן מהלכיו מראש וצופה את מהלכיו של היריב עוד בטרם אלה יוצאים אל הפועל ייעשה זאת בין אם מדובר בשולחן החול בחמ"ל, ובין אם מדובר בשולחן חדר הישיבות במגדלי עזריאלי.

זו הסיבה שאני כל כך אוהב לקרוא על אסטרטגיה צבאית, להבין את החשיבה שמובילה למהלכים האסטרטגיים והטקטיים בשדה הקרב, וליישם את תורות הלחימה שהתגבשו במשך אלפי שנים, בין אם מדובר בתיקי חברות, סכסוכי שותפים או תיקים מסחריים.

הנה למשל דוגמא שמתאימה לימים הסגרירים שנחתו עלינו לאחרונה: מאו דזה דונג, המנהיג המיתולוגי של סין הקומוניסטית, ואחד מהאסטרטגיים הצבאיים הגדולים בכל הדורות, ו נהג לומר לאנשיו את המשפט הבא: "כשהגשם יורד עליכם הוא יורד גם על האויב." בכך העביר מאו לאנשיו את המסר שהתנאים בשדה הקרב שווים לשני הצדדים, ומי שיידע להסתגל אליהם ולעשות בהם את השימוש הנכון – הוא גם זה שינצח במערכה (האמרה הזו מיוחסת גם ליצחק שדה, בנוסח: "זכרו, כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף").

להמשיך לקרוא כשהגשם יורד עלייך הוא יורד גם על האויב

בזמן האחרון אנחנו עסוקים בסרטוני האימה מבית מדרשה של דעא"ש, שעורפת ראשים של עיתונאים מערביים ומפיצה את התמונות ביוטיוב וברשתות החברתיות האחרות. דעאש אינה היחידה שפועלת בדרכים אכזריות: ג'ינגיס חאן, שהיה מגדולי הכובשים והמצביאים בתולדות המין האנושי, היה ידוע כסמל לאכזריות. בעת המצור על ביג'ין הודיע כי אם תכנע העיר בפני כוחותיו יחוס על חיי תושביה, אך אם היא לא תכנע הוא לא ישאיר אף אחד מהם בחיים. ואכן, לאחר שנכנס לביג'ין שרף את העיר יחד עם כל אנשיה. ישנם תיאורים מזוויעים של בני התקופה שלפיהם לאחר כניסת כוחותיו של חאן לעיר ושריפתה רחובותיה היו חלקלקים כתוצאה משומן אדם שזרם בהם.

רבים תוהים מדוע בוחרת דעא"ש לערוף ראשים, ומה היא מרוויחה מכך שהיא מזעזעת את העולם וגורמת לו להתאחד נגדה? ובכן, התשובה כנראה נמצאת ברצון להטיל אימה ומורא על האויב. לחרוט בו את הפחד ממלחמה, ולגרום לו להיכנע בשלבים מוקדמים של המערכה.

האסטרטגיה של הטלת אימה ומורא נכונה לא רק בשדה הקרב, אלא גם בשדה המשפטי. לעתים בעלי דין שצופים ביריב מבצע את האסטרטגיה הזו מאבדים את הרצון להילחם ונדחפים להשגת פשרה נוחה פחות מכפי שיכולים היו להשיג אלמלא נקט היריב באסטרטגיה זו. להמשיך לקרוא לא רק דעאש: עריפת ראשים זו אסטרטגיה משתלמת בבתי המשפט

לאישה שנכנסה לחדרי קראו מרגרט. היא הייתה כבת שמונים, שיערה היה אפור, גלי ועיניה עייפות. היא דיברה באנגלית רצוצה, למרות שהיא מתגוררת כבר שישים שנה באוסטרליה. מסתבר ששפה שלא נרכשת בגיל צעיר כנראה שאף פעם לא תתגלגל על הלשון כהלכה. היא הצליחה לברוח מאירופה מייד אחרי המלחמה ההיא, רגע לפני שמסך הברזל ירד על המדינה שבה נולדה, גדלה והצליחה לשרוד בה את השואה. היא התגלגלה לאוסטרליה, התחתנה שם, נולד לה ילד, אחר כך היא התגרשה ומאוחר יותר התחתנה בשנית. איש יהודי חם, בגיל העמידה, שצבר ממון רב בחייו.

בעלה השני נפטר חמש שנים קודם לכן. הוא השאיר רכוש באוסטרליה שחלקו נרכש בטרם חייהם המשותפים וחלקו תוך כדי, וכן דירה בישראל שנרכשה בתקופת חייהם המשותפת. הבנות שלו נאבקו איתה על הרכוש הן באוסטרליה והן בישראל. צוואה הוא לא השאיר, והיא מצאה עצמה נאבקת על זכויותיה בבתי המשפט הן באוסטרליה והן בישראל.

המאבק בישראל היה על הדירה שהייתה רשומה על שם שניהם. בית המשפט דחה את תביעתן של הבנות שביקשו לבטל את זכויותיה של מרגרט בטענה שאביהן רכש את הדירה מכסף שצבר לפני נישואיו, וקיבל את תביעתה של מרגרט להכריז כי מחצית הדירה שייכת לה ויש לה זכות מגורים בלעדית בדירה לכל ימי חייה. להמשיך לקרוא איך אפשר להגיע לבית המשפט מבלי לפתוח בהליכים משפטיים?

הטילים שעפים פה מכל עבר בימים האחרונים מזכירים לי את אחד הסבבים הקודמים בעימות המתמשך עם החמאס. גם אז עפו טילים, היו אזעקות ובתי הקפה התרוקנו מכל יושביהם. כשבתי הקפה מתרוקנים, אז לנו זה אומר שהפסדנו בילוי אחד או שנים או עשר. אבל יש כאלה שבשבילם ההתרוקנות הזו היא הרבה יותר גרועה: אלו הם הבעלים של בתי הקפה.

בסבב הטילים הקודם היה בית קפה אחד בעיירה דרומית כלשהי שבמשך עשרה ימים לא נכנסו אליו כמעט אנשים. כל יום הצוות היה מגיע, מכין אוכל כרגיל ומחכה אולי יבואו קצת לקוחות. אבל כלום, עשרה ימים אנשים לא באו, האוכל שהוכן הלך לפח, והצוות ישב באפס מעשה.

בית הקפה הוחזק על ידי חברה בע"מ שהיו לה שני בעלי מניות, שלצורך הענין נקרא להם דני ויוסי. כשפרץ המשבר הבטחוני מצב היחסים ביניהם כבר לא היה כל כך טוב כפי שהיה בהתחלה, אבל איכשהו הם הצליחו להסתדר ולפעול יחדיו למען המטרה המשותפת: עשיית כמה שיותר כסף.

כשהתחילו לעוף הטילים ויחד איתם התעופפו גם הלקוחות של בית הקפה, הפסיקו שני השותפים לדבר אחד עם השני. הפסקת שיתוף הפעולה ביניהם היתה עלולה לחסל את בית הקפה, אבל מאחר שממילא לא נכנסו לקוחות, אז הנזק שעשו שניהם לא היה כל כך גרוע. לכל מי שעבד בבית הקפה היה ברור שהשניים האלה לא יישארו ביחד ושבית הקפה הולך לפירוק.

היתה רק בעיה אחת עם סגירת בית הקפה: מי ישלם את החובות לבנקים ולספקים? להמשיך לקרוא המלחמה, השותף הצ'ילבה וכבוד הבורר הקדוש