פסק דין זר:
לאישה שנכנסה לחדרי קראו מרגרט. היא הייתה כבת שמונים, שיערה היה אפור, גלי ועיניה עייפות. היא דיברה באנגלית רצוצה, למרות שהיא מתגוררת כבר שישים שנה באוסטרליה. מסתבר ששפה שלא נרכשת בגיל צעיר כנראה שאף פעם לא תתגלגל על הלשון כהלכה. היא הצליחה לברוח מאירופה מייד אחרי המלחמה ההיא, רגע לפני שמסך הברזל ירד על המדינה שבה נולדה, גדלה והצליחה לשרוד בה את השואה. היא התגלגלה לאוסטרליה, התחתנה שם, נולד לה ילד, אחר כך היא התגרשה ומאוחר יותר התחתנה בשנית. איש יהודי חם, בגיל העמידה, שצבר ממון רב בחייו.
בעלה השני נפטר חמש שנים קודם לכן. הוא השאיר רכוש באוסטרליה שחלקו נרכש בטרם חייהם המשותפים וחלקו תוך כדי, וכן דירה בישראל שנרכשה בתקופת חייהם המשותפת. הבנות שלו נאבקו איתה על הרכוש הן באוסטרליה והן בישראל. צוואה הוא לא השאיר, והיא מצאה עצמה נאבקת על זכויותיה בבתי המשפט הן באוסטרליה והן בישראל.
המאבק באוסטרליה ובישראל
המאבק בישראל היה על הדירה שהייתה רשומה על שם שניהם. בית המשפט דחה את תביעתן של הבנות שביקשו לבטל את זכויותיה של מרגרט בטענה שאביהן רכש את הדירה מכסף שצבר לפני נישואיו, וקיבל את תביעתה של מרגרט להכריז כי מחצית הדירה שייכת לה ויש לה זכות מגורים בלעדית בדירה לכל ימי חייה.
לעומת זאת, בית המשפט האוסטרלי דחה את התביעה של מרגרט לגבי מרבית רכושו של המנוח, וכל שהשאיר לה היה זכות מגורים לימי חייה בדירה בה התגוררו יחדיו בסידני, ומחצית מהכספים שבחשבון הבנק המשותף. היא קיבלה את הפסיקה מאוד קשה, והגישה ערעור.
אלי היא הגיעה בגלל בעיה חדשה: תוך כדי הדיון המשפטי היא גילתה, לגמרי במקרה, שבעלה המנוח החזיק בחברה ישראלית כאשר המניות היו רשומות על שם הבנות. עורך הדין הישראלי שלה המליץ לה לתבוע בבית המשפט בעלות על מחצית מהמניות, בשל כך שהחברה נרכשה בתקופת חייהם המשותפת.
אחרי עיון ראשון בחומר חשבתי שעורך דינה נתן לה עצה טובה: אמנם מרגרט מעולם לא ידעה על קיומה של החברה, ומעולם לא חשבה שמגיעה לה מניות בה. אלא שמרגרט נמצאה עתה במאבק עם הבנות של המנוח מנישואיו הראשונים, כאשר ידה על התחתונה בשל פסק הדין באוסטרליה שבו הפסידה. במצב כזה תביעה חדשה כנגד הבנות יכולה להטות את התיק לכיוונה, ולשמש כמנוף כנגד הבנות על מנת לשכנען להגיע לפשרה שתעניק לה אחיזה טובה יותר ברכוש שנותר באוסטרליה.
אלא שמרגרט לא רצתה בתביעה נוספת. היא כבר הייתה עייפה מאוד, ושקלה להרים ידיים. תביעה נוספת הייתה פשוט למעלה מכפי יכולתה. שוב הליכים מקדמיים, שוב תצהירים, שוב עדויות, מתח נוסף. היא לא רצתה להיאבק יותר. מצד שני, היא גם לא רצתה לוותר על זכויותיה, בעיקר לנוכח היחס המשפיל שספגה בשנים האחרונות מבנותיו של המנוח.
החומר של פסק הדין הזר
למחרת הפגישה התקשר אלי בנה יצחק וביקש שאיפגש עמו. כשהגיע, הוא מסר לי שרוול ניילון עבה ובו חומר באנגלית. הוא אמר לי שבתוך השרוול נמצאים הפרוטוקולים ופסק הדין של בית המשפט האוסטרלי. הוא ביקש שאעיין בהם, אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו שישכנע את מרגרט לפנות לבית המשפט.
בערב עברתי על החומר, כולו, ביסודיות. כשסיימתי חשבתי שאולי אפשר להימנע מתביעה חדשה ועדיין לפנות לבית המשפט ולהשיג הישגים במאבק כנגד בנותיו של המנוח.
כעבור יומיים נפגשתי שוב עם מרגרט, והצעתי לה להגיש בקשה לאכוף את פסק הדין שניתן באוסטרליה ושבו הפסידה.
אכיפת פסק דין זר
אכיפת פסק חוץ היא הליך שבו, בהתקיים תנאים מסוימים, מאמץ בית משפט ישראלי פסק דין שניתן במדינה זרה וקולט אותו בארץ. לאחר קליטתו של פסק הדין הוא הופך לישראלי לכל דבר ועניין, וניתן לעשות בו כל שימוש שהוא, לרבות לאוכפו בלשכת ההוצאה לפועל.
מרגרט לא הבינה מדוע לבקש לאכוף את פסק הדין האוסטרלי. הרי היא הפסידה בבית המשפט האוסטרלי?
הסברתי לה את התכלית: כשקראתי את הפרוטוקולים של בית המשפט באוסטרליה גיליתי שאחת הבנות העידה במשפט שבין מרגרט לבעלה לא התקיים אמנם שיתוף: הם חתמו על הסכם ממון שבו הפרידו את רכושם, וניהלו חשבונות בנק נפרדים. זה היה הגיוני בהתחשב בכך שהנישואין היו "פרק ב'" בעבור שניהם, ולכל אחד מהם היו ילדים משלו.
ואולם, כשנשאלה הבת על הנסיעות שלהם לישראל, העידה שמעולם לא הייתה שם איתם, אבל הלינה על כך שאביה המנוח הוציא בישראל הרבה מאוד כסף על ההוצאות המשותפות של מרגרט ושלו. תחת לחץ החקירה הנגדית העידה גם שבישראל הם חיו ביחד, החזיקו דירה שרשומה על שם שניהם (דבר שעמד בבסיס התביעה של מרגרט בישראל), ואפילו החזיקו חשבון בנק משותף. ניתן היה ללמוד מחקירתה הנגדית של הבת כי בישראל דווקא הייתה כוונת שיתוף בין בני הזוג.
בית המשפט האוסטרלי צוטט את הקטעים הללו בפסק דינו, וקבע כי אילו הייתה כוונת שיתוף בנכסים באוסטרליה היו בני הזוג מתנהגים בסידני בדיוק כפי שהתנהגו בתל אביב. דהיינו, משתפים את נכסיהם. מאחר שלא עשו זאת, הסיק בית המשפט האוסטרלי על כך שבניגוד לישראל, באוסטרליה ביקשו הצדדים לשמור על הפרדה רכושית ביניהם, אולי כדי להגן על האינטרסים של הבנות.
פסק הדין האוסטרלי ממילא חתם את הגולל על תביעותיה של מרגרט באוסטרליה, ואילו בישראל אין לו כל נפקות שכן פה שולט פסק הדין הישראלי. אלא מה, מרגע שפסק הדין ייאכף בארץ ניתן יהיה להשתמש בו לשם הגשת תביעה פשוטה יחסית להצהרה על כך שמרגרט הינה הבעלים של מחצית מהמניות בחברה הישראלית.
הבנות יתקשו להתנגד לבקשה לאכיפת פסק החוץ, ומרבית הסיכויים שבית המשפט יאמץ את פסק הדין מבלי שיהיה צורך בהעלתה של מרגרט לדוכן העדים. לאחר אימוצו של פסק הדין בארץ תהיה דרכה של מרגרט פתוחה להגשת תביעה הצהרתית פשוטה למדי שגם לה יהיה לבנות מאוד קשה להתנגד.
רוב הסיכויים שכלל לא יהיה צורך בהגשת התביעה ההצהרתית, שכן הבנות ינסו להגיע לפשרה עוד במהלך הדיון בבקשה לאכיפת פסק החוץ.
מרגרט הנהנה בראשה, וששאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, היא ענתה: "אני רוצה רוצה שהבנות יידעו שהייתי בסדר. לא לקחתי מהן שום דבר ואני לא רוצה לקחת מהן שום דבר. אני רק רוצה שלא יתנהגו אלי בצורה כזו."
מרגרט יצאה ממשרדי, ולא שמעתי ממנה כמה ימים. לאחר מכן היא ביקשה להיפגש שוב כדי למסור לי מה היא החליטה.
לאחר מכן התגלגלו הדברים כך שנאלצתי לערוך התאמות באסטרטגיה הבסיסית, ולפתח כל מיני שיטות טקטיות כדי להשיג את מבוקשה של מרגרט. מאחר שמדובר בסיפור ארוך ומפותל, אולי אכתוב על כך בעתיד פוסט נפרד.
======================
הסיפור הנ"ל הינו בדיוני, לרבות שמות הדמויות המופיעות בו. אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי, או עצה כיצד לנהוג במקרים כאלה ו/או אחרים.
