לפני המון שנים עמדתי באולם בית המשפט, מוכן עם טיעון מסודר ואחרי שהתכוננתי היטב לדיון. התחלתי לטעון, אך אחרי כמה משפטים השופט קטע אותי: "בסדר, הבנו את העניין. יש טענות נוספות?" כמובן שניסיתי לטעון את כל הטענות שהיו באמתחתי, אבל כלום. השופט לא רצה להקשיב לי. הוא הגיע "נעול" בעמדה מסוימת, ואני חושב שכל מה שעניין אותו זה איך לסיים מהר את התיק.
אני חושב שהסצנה שתיארתי פה מוכרת לכל עורכי הדין, וגם לאנשים שהם לא עורכי דין, אבל יצא להם להופיע באולמות בית המשפט. אין מה לעשות, שופטים הם בני אדם, וגם להם יש אישיות, תפיסת עולם משלהם, דברים שמטרידים אותם ובייחוד עומס תיקים לטפל בהם. פעמים רבות יש להם יותר מדי משימות לבצע בו זמנית, ועליהם להספיק את כולן. לכן, לא תמיד יש לשופטים סבלנות לשמוע טיעונים. זהו מצב שצריך להביא אותו בחשבון. השאלה שנותרת היא מה אנחנו צריכים לעשות כשלבית המשפט אין סבלנות לשמוע אותנו.
שופט חסר סבלנות הוא לא סיבה להיעלב
הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות כשלשופט אין סבלנות לשמוע אותנו היא להתרגז או להיעלב. דווקא כשהדיון קשה צריך להקפיד יותר על מקצועיות, ולא לקחת שום דבר באופן אישי. לנו, עורכי הדין, יש תפקיד באולם המשפט. אנחנו צריכים להביא את עמדת הלקוח בפני השופטים בצורה הטובה ביותר ובהתאם לדין. אם ניקח את הדברים באופן אישי, נתרגז, נעלב וכיוצא בכך, לא נעשה את העבודה כמו שצריך. חוסר סבלנות של שופט היא בעיה שצריך לפתור, והדרך לפתור אותה היא לא להיעלב ולא להתרגז.
כמובן שגם אם הסיטואציה קצת מעליבה אותנו למרות שאנחנו לא אמורים להיעלב, גם אז אסור לנו להראות את זה.
לשמור על מקצועיות גם כשלשופט אין סבלנות
גם כששופט לא מגלה סבלנות כלפינו עלינו לשמור על מקצועיות, ולהגיב בצורה שקולה ומדודה. צריך להתנהג כמו עורכי דין מנוסים. להגיב לעניין ורק לעניין, בלי הערות אישיות, בלי ציניות. אפשר לבקש לומר כמה מילים נוספות על הטיעון ולהבטיח שזה יהיה בקצרה. כמובן שאחרי שהבטחנו את זה עלינו גם לקיים את ההבטחה ולטעון בקצרה. אם נתעקש לומר את כל מה שהכנו מראש, כנראה שבית המשפט יפסיק אותנו שוב. ככל שנקצר כך יגדל הסיכוי שבית המשפט יבין את דברינו ויפנים אותם. כך אנחנו מראים לו גם שאנו מתחשבים בעומס המוטל עליו, ובכך שזמנו קצר.
חוסר סבלנות או חוסר כיוון בטיעון?
לעיתים חוסר הסבלנות לא נובע מאישיות השופטים או העומס המוטל עליהם. לעיתים אין להם סבלנות לשמוע דברים שאנחנו אומרים משום שהטיעון לא נראה להם. מה לעשות, לא משנה כמה אנחנו בטוחים בטיעון וכמה אנחנו מרגישים צודקים. ואגב, יכול להיות שאנחנו באמת צודקים. אבל בסופו של יום השופטים הם אלו שיצטרכו לקבל החלטה בתיק ולא אנחנו. אם טיעון נראה להם בלתי רלוונטי לחלוטין הם עלולים להפסיק אותו באמצע.
אז מה עושים? כדאי לבוא לדיון עם כמה טיעונים חליפיים, למקרה שהטיעון הראשון לא תופס את אוזניו של בית המשפט (אגב, זה כלל שנכון גם למקרים נוספים). מלבד זאת, כדאי מאוד להקשיב לבית המשפט, לראות מה מעניין אותו ומה הכיוון שאליו הוא חושב שפסק הדין יכול ללכת. ייתכן שנוכל להתאים את הטיעון בדיוק לקו שמעניין אותו. כמובן שנצטרך לעשות את זה בצורה מתונה, בלי לשנות חזית ובתוך גדר האסטרטגיה שלנו בתיק. כי הרי החלפת אסטרטגיה באמצע דיון עלולה לגרור בעיות משמעותיות שילוו אותנו גם בהמשך התיק.
לעולם לא מתווכחים עם שופט
גם כשהשופטים חסרי סבלנות אסור להתווכח איתם. שופטים הם לא הצד שכנגד בתיק. הם לא בעלי אינטרס בתוצאת הדיון. הם שומעים שני צדדים ומחליטים לפי מה שנראה בעיניהם כתוצאה הנכונה על פי החוק. וויכוח עם שופטים יגרום להם להתבצר בעמדתם. זה בוודאי לא ישרת את הלקוח שלנו.
יש עורכי דין שמשקיעים זמן רב ומיותר בדרישות חוזרות ונשנות לרשום בפרוטוקול דברים שהשופט אמר. ברור שבכך הם מנסים להעביר מסר שיגישו ערעור. האם זה חכם? לדעתי, זה חסר טעם ורק יגרום לשופט להתבצר בעמדתו. בכל מקרה, הכיוון שאליו בתי המשפט צועדים כיום הוא של דיונים מוקלטים. כך נושא הוויכוח על הפרוטוקול בעת הדיון כנראה שיתייתר בעתיד לחלוטין. להקלטות דיונים יש חסרונות אחרים, שחלקכם בטח כבר מרגיש אותם. אבל את זה נשמור לדיון נפרד.
עורכי דין הם שליחים, ועליהם לעשות מה שטוב ללקוחות
בסופו של יום עורכי דין הם רק שליחים. השליחות היא שליחות מורכבת אבל המטרה שלה ברורה: להביא ללקוח את התוצאה הטובה ביותר האפשרית בנסיבות המקרה. מכאן נובע שהדיון בבית משפט הוא לא שדה קרב, ואנחנו לא גלדיאטורים. צריך לעשות את הדבר הנכון בכל שלב של הדיון, בלי לקחת את הדברים באופן אישי, ובלי להיכנס לוויכוחים מיותרים עם השופטים. כאמור, אלה רק ייגרמו להם להתבצר בעמדתם.
אלה הדברים על קצה המזלג. אם תרצו שארחיב במשהו מהם, אתם מוזמנים לכתוב לי על כך בתגובות.
