כאשר חקרתי עדים בצורה קשוחה הלקוחות היו מאוד מרוצים ממני, אבל העד חשף פחות מידע
חקירה נגדית היא אומנות העומדת לעצמה. חלק מאומנות זו היא לדעת מתי לחקור נגדית בקשיחות ומתי ברכות. אין כללים קשיחים בנושא, אבל יש דרך שמומלץ לנהוג לפיה.
בשנים הראשונות לפעילותי כעו"ד שמתי לב לתופעה מעניינת. כאשר חקרתי עדים בצורה קשוחה הלקוחות היו מאוד מרוצים ממני, אבל העד חשף פחות מידע. ולהיפך: ככל שחקרתי יותר בעדינות אמנם הוצאתי מהעד מידע רב יותר וחיזוקים לדברים שרציתי לטעון בסיכומים. באופן מוזר כך זכיתי לפחות חיוכים מלקוחותיי.
בתוך זמן לא רב הבנתי שלקוחות רוצים "הצגה". הם מחפשים להכות ולהשפיל את הצד שכנגד. הם רוצים "להראות" לו "מה זה". אלא שטובתם של הלקוחות היא דווקא לא לערוך הצגות. טובתם היא לחקור בצורה יעילה שתחזק את הסיכויים להשיג את המטרות בחקירה של עדים. כך ינצחו במשפט.
חקירה נגדית היא כר פורה ליישום של טקטיקות שונות שנועדו לגרום לעד לומר את האמת. לא כולן יעילות, ולא כולן נשמעות מוסריות. אולם, לפני שחוקרים עדים יש להכיר את הטקטיקות האלה.
חקירה נגדית של עדים היא כר פורה ליישום של טקטיקות שונות שנועדו לגרום לעד לומר את האמת. לא כולן יעילות, ולא כולן נשמעות מוסריות. אולם, לפני ששואלים את העדים שאלות יש להכיר את הטקטיקות האלה.
חייב להודות: יש לי חולשה למחקרים מדעיים. לא סתם למחקרים מדעיים, אלא למופרכים ביותר שביניהם, כגון: מחקרים שזכו בפרס האיג נובל, אותו פרס לא חשוב, למחקרים שוליים שאתם יכולים לחיות חיים שלמים בלי לדעת עליהם כלום ולא להינזק מכך. אחד הנושאים שנחקרו וחביב עלי במיוחד נגע לזוכים באיג נובל לשנת 2011, שבדקו כיצד הדחף להשתין משפיע על קבלת ההחלטות, על ידי כך שנתנו למתנדבים לניסוי לשתות עוד ועוד מים בזמן עבודה מול המחשב. המחקר מצא, כמה לא מפתיע, שזיכרון העבודה ותשומת הלב נפגעים כשמתרכזים בצורך הבוער להשתין וכששלפוחית השתן עומדת להתפוצץ.
הקשר בין איג נובל לבין חקירה נגדית של עדים
עד כמה שזה יישמע מוזר ומופרך, מחקרים מהסוג הזה מאוד חשובים כשמגבשים אסטרטגיה משפטית. וכל זאת משום שאלו מחקרים שבודקים את ההתנהגות האנושית. ההתנהגות של בני אדם עומדת בדרך כלל בלב ליבו של כל תכנון אסטרטגי טוב.
כך למשל, תנסו לחשוב כיצד מחקר שעוסק ביכולת ההתאפקות של אדם שצריך לשירותים משפיע על ההחלטה איך לבצע חקירה נגדית של עד בבית המשפט? מה קורה עם עד שנחקר שעות על גבי שעות ברציפות, והוא צריך לשירותים. כיצד על עורכי הדין החוקרים לנהוג לגביו? האם ננסה לדחות את הפסקות השירותים שלו באופן שנספיק לשאול עוד מספר שאלות לפני ההפסקה, כאשר העד עדיין מתאפק, או שלהפך – נבקש לא לשאול שאלות נוספות עד לאחר שהעד יסיים את ענייניו בשירותים?
שאלה זו מערבת מכלול של שיקולים משיקולים שונים. בהם שיקולים מוסריים ואתיים, כמו גם שיקולים של יעילות הדיון והצורך לסיים תיקים בבית המשפט. לשאלה זו אין תשובה ברורה. התשובה לה תלויה הן בנסיבות העניין, הן באופיו של השופט והן באופיו של עורך הדין החוקר. מה שכן ניתן לומר הוא שחשוב מאוד "להרגיש" את העד ולהחליט כיצד לנהוג עמו בחקירתו. האם לחקור אותו באופן קצר וממוקד? או להפך, להעמיד אותו שעות על גבי שעות על דוכן העדים ולחקור אותו עד שיותש ויחשוף את האמת?