נושים בדין קדימה – כשמם כן הם, נושים המקבלים עדיפות ראשונה בקבלת הכספים המחולקים לנושים של חברה בפירוק, או שיקום, או של פושט רגל, עזבון וכיוב'. לנושים אלו יש זכות קדימה על פני שאר הנושים, ועד שלא יחלקו להם את הכספים שחייבים להם אף נושה אחר לא יהיה זכאי לקבל את כספו.
משמעות הדבר הוא שישנם נושים שהאינטרסים שלהם חשובים יותר מהאינטרסים של נושים אחרים. קודם כל יש לשלם לנושים אלה את מלוא החוב כלפיהם, ואת מה שיישאר יחלקו לנושים שאינם בדין קדימה.
לדוגמא:
חברה בפירוק חייבת לנושים שלה מליון ש"ח. מתוכם היא חייבת 200,000 ש"ח לנושים בדין קדימה, ו-800,000 ש"ח לנושים רגילים.
המפרק מכר את נכסי החברה והצליח לאסוף לתוך קופת הפירוק סך של 500,000 ש"ח בלבד.
אם כל הנושים היו שווים במעמדם, כל אחד מהם היה מקבל 50% מהחוב כלפיו (500,000/1,000,000). אבל בגלל שישנם נושים בדין קדימה, צריך ראשית לשלם להם את מלוא חובם. כלומר את כל ה-200,000 ש"ח.
לאחר שהמפרק ישלם מתוך הקופה 200,000 ש"ח, יישארו בקופה רק 300,000 ש"ח (500,000-200,000), ואת הסכום הזה יחלק המפרק לשאר הנושים.
מאחר ונשארו נושים בסך של 800,000 ש"ח (הנושים בדין קדימה קיבלו כבר את חלקם), הרי שעתה יקבל כל נושה שנשאר 37.5% בלבד מחובו: (300,000/800,000).
מכאן שהנושים בדין קדימה קיבלו 100% מחובם, ואילו הנושים הרגילים קיבלו רק 37.5% מהחוב כלפיהם.
למה הקיפוח הזה?
משום שהמחוקק חשב שיש נושאים שצריך לדאוג להם לפני הנושאים האחרים. לדוגמא – עובדים – הם נושים בדין קדימה על חלק גדול מהחוב כלפיהם (למשל המשכורת שלהם היא חוב בדין קדימה). רשויות המס גם להם יש דין קדימה על החוב כלפיהם, כאשר הם יכולים לבחור שנת חוב אחת מתוך השנים שבהם החברה בפירוק לא שילמה את חובה כלפיהם, ולגבי השנה הנבחרת יהיה החוב בדין קדימה, כאשר השנים האחרונות יהיו חוב רגיל. גם חוב ארנונה הוא חוב בדין קדימה, וכמוהו דמי שכירות למשכיר הנכס שבו ישבה החברה שבפירוק (או החייב בפשיטת רגל).
מכאן נובע גם שלא הנושים הם בדין קדימה, אלא החוב הוא בדין קדימה. מס הכנסה, למשל, יכול להיות נושה בדין קדימה על חלק מהחוב ונושה רגיל על שאר החוב.