ישנם שלושה סוגי חקירות של עדים בבית המשפט: החקירה הראשית, החקירה הנגדית והחקירה החוזרת.
חקירה ראשית: זוהי גרסת העד כפי שהיא, מבלי התערבות של חקירה צולבת בגרסה. העד מעיד את אשר ראה, שמע או ידע ועל עורך הדין החוקר לשאול אותו שאלות כלליות בלבד, לא להנחות אותו, ולא לתת לו שאלות שהתשובה עליהן רצויה לשואל. עורך הדין החוקר הנו בא כוחו של הצד אשר זימן את העד לעדות.
החקירה הנגדית: זוהי חקירה של הצד השני. עורך הדין של הצד השני ינסה בחקירה זו למוטט את גרסתו של העד, לחשוף את חוסר אמינותו, ולהוציא מהעד הודאות שיתמכו בגרסת לקוחו. ניתן לשאול כל שאלה כמעט בחקירה נגדית, ובתנאי שאין בה לבייש את העד וכל עוד שהיא רלבנטית לדיון. החקירה הנגדית תהיה בדרך כלל השלב החשוב במשפט, והצלחתה תלויה בכישוריו ויכולותיו של עורך הדין המבצע אותה. חקירה טובה, בין היתר, תעמת את העד עם גרסאות מוקדמות שלו לפרשה הנדונה בתיק, אמרות חוץ שלו, ראיות הקשורות אליו, ותנסה להראות את חוסר ההגיון הפנימי בעדותו.
החקירה החוזרת: זו חקירה קצרה של עורך הדין של הצד שזימן את העד לעדות, תפקידה להבהיר נקודות פרטניות שעלו בחקירה הנגדית. חלים עליה אותם כללים החלים על החקירה הראשית. החקירה החוזרת היא בבחינת רשות ועורכי דין רבים מעדיפים שלא לבצעה. השאלה מתי לחקור בחקירה חוזרת ומתי להימנע היא שאלה מורכבת שתלויה בפרמטרים רבים וביניהם: התשובות שענה העד בחקירה הנגדית, מידת הלחץ בה שרוי העד, כמות הראיות שנאספה בתיק וכדומה. (מקור: אסטרטגיה וטקטיקה במשפט, בורסי – 2018).