חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 הינו החוק שמסדיר את פעילותה של הרשות השופטת. יחד עם חוק יסוד: השפיטה מהווה את אוגדן החוקים שמהם יונקת מערכת המשפט את סמכויותיה, תפקידיה ודרכי פעולתה. החוק קובע הוראות שונות שעל פיהן יפעלו בתי המשפט. החוק קובע מה יהיו סמכויותיהם, במה הם יעסקו, כיצד ינהגו במקרים שונים הבאים בפניהם, מי יפקח על השופטים וכיוב'.
הפרקים בחוק בתי המשפט
החוק האמור כולל ארבעה פרקים כדלקמן:
1.פרק א' – עוסק בשופטים. הוא קובע הוראות כיצד יתמנו שופטים, מי יכול להתמנות לשופט, השיפוט המשמעתי החל על שופטים וכיוב'.
2.פרק ב' – עוסק בבתי המשפט עצמם. נוגע בעיקר לסמכויות בתי המשפט, תוחם את גבול הסמכויות בין בתי המשפט השונים, קובע את מקום מושבם, אזורי השיפוט שלהם, אילו מוטבים יוקמו וכיוב'. הוראות פרק זה קובעות היכן תוגש תביעה, מי ידון בה, והאם יהיה זה מוטב או דן יחיד.
3. פרק ג' – עוסק ברשם. קובע מהו רשם, מהן סמכויותיו, מהם תנאי מינויו, כהונתו, כפיפותו לדין המשמעתי וכיוב'. הוראות הפרק הן המקימות את מוסד הרשם, ומכוחן הוא פועל.
4. פרק ד' – קובע הוראות שונות הקשורות בבתי המשפט. בהן שורה של הוראות מיוחדות הקשורות בשיפוט, כגון: העברת ענין מבית משפט אחד לבית משפט אחר, קיום דיון נוסף, קיום משפט חוזר, סמכויות תקינה וכיוב'.
חשיבותו של החוק
חוק בתי המשפט נחשב לבין החוקים החשובים ביותר בספר החוקים הישראלי. הוראותיו הן בבחינת הכלי שמסדיר את פעילותה של המערכת השיפוטית. כל אחד מהוראותיו נלמד היטב על ידי עורכי הדין. ישנן טעויות שיכולות להיגרם מאי ידיעת החוק האמור שעלולות לגרום לנזק רב. כך למשל, טעות בהבנת סמכות בית משפט מסוים יכולה לגרום במקרים מסוימים לדחיית התובענה.