חוק החוזים בישראל מקדש תפיסה לפיה צדדים יכולים לרשום בחוזה תניות ככל העולה על רוחם. המדינה אינה צריכה להתערב בחוזה, גם אם הוראותיו אינן צודקות. כל עוד הוראות החוזה חוקיות, ואינן נוגדות את תקנת הציבור – יכולים הצדדים לקבוע את תוכן החוזה כרצונם. מי שחותם על החוזה יהיה מחויב להוראות הכתובות בו, גם אם אלו הן תניות הגובלות באבסורד.
בתי משפט יתערבו בתוכן החוזה רק אם יסתבר שהחוזה הושג בכפייה, או בעושק, או תוך פגם אחר שנקוב בחוק החוזים. בתי משפט גם יכולים ליצוק תוכן במילות החוזה על דרך פרשנות. לבתי המשפט סמכות רחבה לפרש את החוזה באופן הנראה להם. פרשנות זו תעשה בראש וראשונה על פי לשון החוזה. רק אם זו אינה ברורה ניתן יהיה לפנות לכללים פרשניים אחרים.
