פעמים רבות כשישבו מולי לקוחות ותינו את צרותיהם, שאלתי את עצמי בשקט האם עלי לספר להם בדיוק מה מצבם, או לחסוך את זה מהם ופשוט לעשות מה שצריך כדי לחלץ אותם מהבוץ. תמיד בחרתי בשיטה של הגילוי המלא של האמת, גם אם היא לא נעימה, וגם אם הדבר הצריך ממני לבצע תפקיד של פסיכולוג יותר מאשר של עורך דין. באופן עקרוני אני מאלה שמאמינים שצריך לספר ללקוח את הכל וגם לומר לו מה האפשרויות ש"הולכות ליפול" עליו לאור מצבו. הבעיה היא שאחרי שאני מסיים את הנאום המשפטי המלומד אני תמיד מרגיש שהלקוח בודק בעדינות באיזה קומה המשרד שלי ממוקם ושוקל האם כדאי לקפוץ עכשיו, או שעדיף אחר כך.
אז נכון שעדיף שהלקוח יידע בדיוק מה מצבו, אבל מצד שני – מה זה בדיוק עוזר לו לדעת שהוא עומד לחטוף שתי תביעות חדשות, שופט עצבני, עיקול על חשבון הבנק וצו עיכוב יציאה מהארץ. האם בכלל מועיל שהוא יידע את כל זה, זה יעזור במשהו? תמיד אני תוהה למה אני טורח להכניס את הלקוח לדיכאון עמוק כשממילא הוא לא יכול לעשות שום דבר בנדון, חוץ מלסמוך עלי. באופן אישי, מאחר שלא נעים לי לראות לקוחות מדוכאים – הרי שלאחר נאום האופציות שעומדות להתקיים אני משקיע זמן רב בלעודד את הלקוחות, ולתת להם לראות שאחרי שיסתיימו שתי התביעות (בעוד כחמש עשרה שנה) מצבם יהיה נהדר והכל יחזור לקדמותו.
