מה עושים כשהלקוח מודה באשמתו בפנייך, ממש לפני שהוא מעיד?

אתה מייצג נאשם בתיק רצח גדול, וטוען להעדר אשמה. התביעה סיימה להביא את עדיה, ואתה כבר התחלת להביא עדים מטעם הנאשם. עכשיו הגיע רגע השיא – אתה עומד להעיד את הנאשם עצמו. בשיחות מוקדמות שהיו לך עם הנאשם התרשמת ממנו לטובה, הוא נראה כמי שמסוגל לעמוד היטב בחקירה הנגדית, לענות על השאלות בצורה יפה, ולהבין מה שואלים אותו לפני שהוא מתחיל לדבר שטויות. אי אפשר לומר שאתה לא דואג במקצת, אבל יחסית לתיקים אחרים – פה אתה מרגיש בטוח.

ערב לפני העדות אתה מבקר את הנאשם. אתה עובר עמו על פרטי העדות האחרונים, מלטש כל פרט, ומוודא שהוא עונה היטב גם על השאלות הכי קשות. עבודת ההכנה הסתיימה, ואתה קם ללכת. ואז הלקוח שלך, בחצי חיוך אומר, "אז מה, יש סיכוי טוב שאני הולך הביתה אפילו שמרחתי לו את הראש?"

נהיה שקט. אתה לא יודע מה לעשות, ומתוך מבוכה נמלט משם. כל הלילה הספקות אוכלים אותך: איך תעיד אדם שאתה יודע שהוא אשם, הרי בכך אתה נותן יד להטעיית בית המשפט – וזה בפירוש אסור. מצד שני – אתה לא יכול להתפטר – השופטת לא תשחרר אותך מייצוג בגלל טעמים זניחים, תצטרך לרמוז לה שיש בעיה עם החפות של הלקוח, ובכך תמעל בשליחותך ובאמונו. נשארה כמובן האופציה לבטל את עדותו, אבל בכך אתה בעצם מצהיר שהלקוח שלך אשם. מה עושים?

מה אתם הייתם עושים?

ושאינו יודע לשאול

בזה הרגע הסתיימה החקירה נגדית. העד מתחיל להתרומם ממושבו, השופטת מרימה עיניה מעל התצהירים וממלמלת בקול עייף, "חקירה חוזרת?". אתה מעיף מבט על העד שלך, הוא לא מוצא את הדרך שיורדת מן הדוכן, פניו חיוורות כסיד – הוא היה נותן כל סכום שבעולם בשביל לחזור שלוש שעות אחורה, לימים הטובים ההם – כלומר לזמן שלפני שהתחילה בו החקירה הנגדית. עורכת הדין של הצד שכנגד מבליעה חיוך מלא סיפוק, היא את היומית שלה עשתה. הלקוחות שלה מגחכים בינם לבין עצמם.

אז האם כדאי לחקור את העד שלך בחקירה חוזרת? להמשיך לקרוא ושאינו יודע לשאול