רוצים להיפרד מהשותף? – כך תצאו מהסכסוך עמו כשידכם על העליונה

כשוולינגטון התכונן לקרב ווטרלו מול נפוליאון, הוא מצא שיטה מעניינת שתתן לו יתרון על נפוליאון בקרב: בסריקות מוקדמות של שדה הקרב, שביצעו אנשיו, הוא גילה שישנם מקומות באזור הקרב שבהן האדמה מתייבשת יותר מהר מאשר במקומות אחרים שבהם האדמה נשארת לחה ובוצית במשך רוב שעות היום. לפיכך הציב וולינגטון את חילותיו במקום בו האדמה מתייבשת מהר, והשאיר את נפוליאון להתבוסס באיזור הבוצי של שדה הקרב. כך זכה וולינגטון ליתרון ראשון וחשוב באחד הקרבות הגדולים והחשובים בהיסטוריה עוד בטרם החל הקרב.

גם שותף שרוצה לצאת מסכסוך שותפים כשידו על העליונה צריך לערוך סריקות מוקדמות של השטח, במקרה זה – העסק המשותף, על מנת להעריך מהן נקודות התורפה האפשריות שאליהן יתומרן יריבו, ומהן נקודות החוזקה האסטרטגיות של העסק עליהן עליו להשתלט. לכל עסק ישנן נקודות מפתח שמי שיחזיק בהן, יחזיק בעסק כולו. הכנה מוקדמת לקראת הסכסוך עשויה להיות קריטית בקביעת תוצאותיו. הבעיה העיקרית היא כיצד לאבחן את אותן הנקודות האסטרטגיות של העסק. לאחר שנקודות אלו נחשפות, ההשתלטות עליהן היא קלה יחסית. להמשיך לקרוא רוצים להיפרד מהשותף? – כך תצאו מהסכסוך עמו כשידכם על העליונה

ושאינו יודע לשאול

בזה הרגע הסתיימה החקירה נגדית. העד מתחיל להתרומם ממושבו, השופטת מרימה עיניה מעל התצהירים וממלמלת בקול עייף, "חקירה חוזרת?". אתה מעיף מבט על העד שלך, הוא לא מוצא את הדרך שיורדת מן הדוכן, פניו חיוורות כסיד – הוא היה נותן כל סכום שבעולם בשביל לחזור שלוש שעות אחורה, לימים הטובים ההם – כלומר לזמן שלפני שהתחילה בו החקירה הנגדית. עורכת הדין של הצד שכנגד מבליעה חיוך מלא סיפוק, היא את היומית שלה עשתה. הלקוחות שלה מגחכים בינם לבין עצמם.

אז האם כדאי לחקור את העד שלך בחקירה חוזרת? להמשיך לקרוא ושאינו יודע לשאול

נושים – אל תמהרו לגבות חובות

פשיטות רגל, חובות והסדרי נושים הם תחום שבו משחק השחמט המשפטי יודע לייצר אינספור מהלכים. עד כמה שלעתים זה נראה בלתי מתקבל על הדעת הרי שדיני חדלות הפירעון, מספקים התלבטויות לא מעטות כיצד לנהוג. למעשה, האסטרטגיה המשפטית עולה ופורחת דווקא במצבים שכאלה שיש בהם צורך לקבל החלטות חשובות ומרחיקות לכת, לעתים במהירות גדולה. הצורך בתכנון אסטרטגי אינו רק נחלתם של החייבים אלא גם של הנושים. אחת השאלות שמטרידות נושים שחייבים להם כסף הינה עיתוי גביית החוב: האם כדאי למהר ולגבות את החוב מייד כשהוא נוצר או שאולי לחכות קצת ולתת לחייב הזדמנות להסתדר ולהחזיר את חובו? להמשיך לקרוא נושים – אל תמהרו לגבות חובות

האם משה קצב צריך להחליף אסטרטגיה?

פרסום הפרוטוקול מהחקירה הנגדית שפך אור במידה רבה על האסטרטגיה שנקט משה קצב במשפטו: אסטרטגיה שגורסת שהוא צודק לחלוטין, ושכל התלונות כנגדו מופרכות. קצב נשאל שאלות רבות במהלך החקירה ובכולם העמיד גרסה שהפוכה לחלוטין לגרסת המתלוננות נגדו. קצב שכר את מיטב עורכי הדין בארץ, וחזקה עליהם שהכינו אותו ימים שלמים לעדות – כך שכל דבר שיצא מפיו בחקירה הראשית, לפחות, נבחן היטב על ידי צוות ההגנה במשך תקופה ארוכה. קרוב לוודאי שקצב הוכן לחקירה נגדית על ידי כך שלוטשה עבורו תשובה למבול של שאלות שניתן היה לצפות שהתביעה תשאל אותו במהלך חקירתו. אם אחרי כל ההכנה הזו קצב עדיין טרח לסתור כל פרט מעדותן של המתלוננות במשטרה ובבית המשפט – זה סימן שמדובר באסטרטגיה ולא בפליטת פה רגעיות של נאשם הנמצא במצוקה. להמשיך לקרוא האם משה קצב צריך להחליף אסטרטגיה?

אישי ציבור והסוס שאולי ימות

או שהפריץ ימות או שהסוס ימות: תמצית אסטרטגיית הדחייה של אנשי הציבור

בשנים האחרונות התרגלנו שאנשי ציבור רבים שנחשדים בפלילים נוקטים באסטרטגיה של סחבת ודחייה בהליכים המשפטים, ומשתדלים לדחות את הקץ בתקווה שמשהו יצוץ מאי שם וימנע את העונש הצפוי להם אם יורשעו. אסטרטגיה זו באה לידי ביטוי במיצוי כל הליך אפשרי במשפט, גם אם לא בטוח שיועיל להגנתם. אנחנו רואים שאישי ציבור מנצלים את זכות השימוע הקיימת להם בפני היועץ המשפטי לממשלה, ואחדים אף ניצלו את זכות השתיקה. לאסטרטגיה זו הגיון משלה: נדחה, ואז או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שאני אמות. אסטרטגיה זו זכתה לביקורת ציבורית רבה, והיו שחשבו שלאישי ציבור אין זכות לנקוט באסטרטגיה זו. היו שסברו שאיש ציבור צריך להוות דוגמא ולשתף פעולה עם מערכת המשפט באופן שמשפטו (שמן הסתם יהיה מתוקשר) יתנהל במהירות, ביעילות ובסדר מופתי.

לאסטרטגיית הדחייה שורשים עמוקים, מקורה בנוהג אנושי לדחות דברים שאינם נעימים, הן מתוך חוסר רצון לעשותם והן מתוך תקווה שאולי הדחייה תעביר את רוע הגזירה. ויש הרואים בה גם משום הפרעה נפשית הנקראת דחיינות (ויקיפדיה) וזאת כאשר אדם נוטה לדחות פעולות באופן עקבי כתוצאה מחרדה, הערכה עצמית נמוכה, הלך רוח של תבוסתנות או מבעייה נפשית כגון: דיכאון. להמשיך לקרוא אישי ציבור והסוס שאולי ימות

מה צריכה להיות האסטרטגיה התקשורתית בזמן ניהול משפט?

בשנים האחרונות נדמה שיותר ויותר משרדי עורכי דין עושים שימוש בתקשורת על מנת לקדם את התיק שאותו הם מנהלים. הצוותים שמנהלים את המשפט כוללים כיום, לעתים קרובות, יחצנ"ים ואנשי תוכן שמטרתם להזין את התקשורת במידע המתאים לאותו בעל דין שאותו הם מייצגים. במיוחד ניתן לראות את התופעה הזו בתחום המשפט הפלילי, שגם כך מעניין את הציבור יותר מאשר ענפים אחרים של המשפט, אבל לא רק במשפט הפלילי:  ניהול המשפט בתקשורת כאסטרטגיה משפטית מתאים מאוד גם לתיקים בתחום האזרחי. בהקשר זה נשאלת השאלה האם כדאי לשתף את התקשורת בניהול המשפט, ואיזו אסטרטגיה תקשורתית כדאי לנקוט אם בכלל.

אסטרטגיה תקשורתית נכונה תגרוס שלפעמים עדיף שלא לשלב את התקשורת בתיק

כדי לפשט את הנושא ננסה לתת לכם נימוקים בעד ונגד תכנון אסטרטגיה תקשורתית טובה ושיתוף התקשורת בניהול המשפט:

בעד: בימינו חלק מקבלת ההחלטות בכל תחום מתחומי החיים, גם של השופט, נגזר מדעת הקהל. אם הקהל תומך בצד מסויים במשפט זה עשוי להשפיע גם על השופט. לכן כדאי לדאוג שדעת הקהל תאהד את הלקוח שלנו, וכדי לעצב את דעת הקהל אנו זקוקים לתקשורת. כמו כן – יש להניח שהצד השני משתמש בתקשורת, ואם אנחנו לא נעשה את זה – הוא יזכה ביתרון על פנינו.

נגד: השופטים עלולים להתרגז עלינו כתוצאה מהדלפת חומרים מהתיק לתקשורת, והדבר יפעל כבומרנג ויטה את דעת השופטים כנגדנו. כמו כן – התקשורת אינה נשלטת על ידינו וקיימת סכנה שהחומרים שאנו מוסרים לה ישמשו כנגדנו. כמו כן, במשפט אזרחי עודף חשיפה עלול למנוע מאיתנו להשיג פשרה טובה בתיק או אף למנוע השגת פשרה בכלל, משום שהפרסום יגרע מהאמון שרוכש לנו הצד שכנגד, שגם כך אינו רב במיוחד.

יש לקחת בחשבון לעניין השיקולים גם את ההיבט האתי: חובת החסיון שחלה על עורך הדין  מונעת ממנו להדליף לתקשורת פרטים מתיקים אותם הוא מנהל. עצם השימוש בתקשורת עלול לפגוע במוניטין של עורך הדין ואף לגרום להעמדתו לדין בגין עבירה אתית.

דווקא בשל היתרונות והחסרונות שישנם בכל אחד מהמקרים מחוייב עורך הדין שמחליט בסופו של דבר להשתמש בתקשורת ככלי אסטרטגי במשפט לעשות את זה בצורה מושכלת, תוך שהוא מתכנן אסטרטגיה שבה ינקוט במהלך המשפט כולו, בהתאם לצרכי הלקוח שלו.  אסטרטגיה תקשורתית אפשרית בניהול המשפט תהיה כזו:

–  יש לערב את הלקוח בהחלטה על יציאה לתקשורת, להסביר לו את היתרונות והחסרונות ולקבל את הסכמתו למהלך. רק כך ימנעו חיכוכים אפשריים בין עורך הדין ללקוח כאשר יתפרסמו חומרים חסויים מהתיק.

–  יש לקבוע את כמות ואיכות החומרים שיוצאים לתקשורת בהתאם לשלבי ניהול התיק. בשלבים ההתחלתיים רצוי שהתקשורת תוזן במידע כללי בלבד, שיכלול בעיקר סיסמאות וכותרות מהטיעון הצפוי במשפט. אסור בשלב זה להדליף חומרים של ממש מהתיק. הדלפה של חומרים מהתיק בשלב הזה עלולה לגרום לנזק כפול – גם להרגיז את השופטים שלא מצפים שהתקשורת תדע לפניהם מה מתרחש בתיק, וגם לאבד את יסוד ההפתעה כלפי היריב, שהעברת החומר לתקשורת תעזור לו להתכונן טוב יותר למשפט.

–  עם סיום השלבים המקדמיים של התיק, ניתן לעשות הערכה כוללת של עמדת השופטים ולפי זה לקבוע איזה חומר אם בכלל ראוי שיתפרסם, ויגרום כמה שפחות נזק ביחסים בין הצדדים ובין עורכי הדין לשופטים בתוך אולם בית המשפט.

–  בשלב קיום ההוכחות (חקירות) אפשר להעביר לתקשורת ציטוטים מהעדויות והראיות שתומכים בטיעונכם המשפטי והעובדתי.

–  בשלב הסיכומים כדאי לשוב ולהיות זהיר, ולהתמקד בתמציות הטיעון כפי שהוא עולה גם מהסיכומים המוגשים או נטענים בעל פה בבית המשפט.

–  יש להמנע מהעברת חומר סודי לתקשורת, ורצוי להתמקד בחומרים שידועים לציבור גם כך, וששני הצדדים משתמשים בהם ממילא כל אחד לפי צרכיו.

באופן כללי, יציאתו של הצד השני לתקשורת, ראשון, פותרת את ההתלבטות האם יש לשתף את התקשורת בתיק, משום שאין להפקיר את הזירה התקשורתית לצד שכנגד, לאור הנזק העלול להגרם ללקוח מכך שהציבור ישמע רק צד אחד מהצדדים שבמחלוקת.

יציאה לתקשורת הינה צעד כבד משקל, שאינו מתאים לכל אחד מהתיקים. לפעמים כדאי שלא לערב את התקשורת בתיק, לא לאבד את גורם ההפתעה בניהול התיק ולא להתעמת בהתעמתות מיותרת עם השופטים. אך לעתים דווקא יצירת דעת הקהל יכולה לסייע לשפר את סיכויי הזכיה בתיק. ההחלטה האם להשתתף בזירה התקשורתית צריכה להתקבל בזהירות, תוך הערכת מכלול הגורמים הפועלים בתיק ובכללם מיהות השופט ויחסו האפשרי לשיתוף התקשורת בתיק, מידת האמון הקיימת עם הצד השני, והיכולת להגיע או לא להגיע לפשרה בתיק. גם לאחר קבלת ההחלטה לנהל את המשפט בתקשורת יש לבנות אסטרטגיה מסודרת שתקבע אילו חומרים יועברו לתקשורת, באיזה עיתוי ובכפוף לאיזו תגובה אפשרית של בית המשפט והצד שכנגד. רצוי לקבוע מראש אילו עתונאים יקבלו את החומרים המשפטיים, ולא להחליף את העתונאים המסקרים במהלך ניהול התיק.

סחבת בהסדרי נושים ככלי אסטרטגי להשגת מטרות

פרופסור אריה בבצו'ק: מצא כי מנהלי חברות בשיקום נוקטים בהליכים של סחבת באישור ההסדר (התמונה לקוחה מאתר אוניברסיטת הארוורד)

אסטרטגיה משפטית יכולה להתבטא בפעולה או בסדרת פעולות שמבצע המתדיין, אך היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם באי עשייה של פעולות מסויימות שישנה ציפייה לעשייתן בזמן נתון. אחת הדוגמאות הטובות לכך קשורה בדרך שבה מתייחסים לרציפותו של המו"מ לקבלתו או דחייתו של הסדר נושים. מסתבר שלעיתוי קבלת ההחלטה אם לתמוך בהסדר ישנו חשיבות באשר לפירות שיכולים בעלי מניות ונושים לקצור בהסדר נושים. יש לסייג שלצורך השגת הישגים על ידי נושים על הנושה להיות גדול או אסטרטגי או שמושג שיתוף פעולה בין קבוצה של נושים.

כלל השוויון בין נושים
בדיני פשיטת רגל בכלל ובדינים הקשורים בהבראת חברות בפרט, קיים כלל האוסר על העדפת נושים. פירושו של הכלל הנו כי בחלוקת נכסי החברה או הדיבידנד במקרה של הסדר נושים, יזכה כל נושה לחלק זהה לחלקיהם של נושים אחרים באותה קבוצת נשייה. פירושו של דבר הנו שאם אתה ספק של החברה שבהקפאת הליכים, למשל, ואינך אוחז בבטוחות לחובה של החברה שבהסדר כלפייך, הרי שהנך נושה בלתי מובטח וחלקך בדיבידינד או בנכסים שתקבל במסגרת הסדר הנושים יהיה שווה לחלק שמקבל כל נושה אחר הנמצא במעמדך. באותה מידה, אם אתה עובד של החברה, חלקך יהיה כחלקם של עובדים אחרים, ואם אתה רשות מס חלקך יהיה כחלקה של כל רשות מס אחרת וזאת בכפוף לכללי החלוקה של הנשייה, המוסדרים בפקודת פשיטת הרגל ובפקודת החברות.

האמנם זה מה שקורה בפועל?
במחקרים אמפיריים שנערכו בארה"ב התגלה כבר לפני כעשרים שנה שבעלי מניות בחברה המשתקמת עשויים ליהנות מחלוקת זכויות בערך הגבוה מהערך המגיע להם. הפרופ' בבצ'וק וצ'אנג תולים תופעה זו, בין השאר, ביכולתם של מנהלי החברה לנקוט סחבת בהליכי השיקום ולסחוט עבור בעלי המניות זכויות שבעלי המניות אינם זכאים להם.[i] כאשר חברה נכנסת להליך של הבראה ושיקום ומציעה מייד תוכנית הסדר לנושיה, סביר יהיה להניח שתוכנית ההסדר תשקף את הזכויות האמיתיות המגיעות לצדדים. אולם כאשר לא מתקבלת תוכנית מייד עם הכניסה להליכי השיקום, אזי נשארת החברה בעיכוב הליכים עוד תקופה לא מבוטלת, תקופה שבה יפחת ערך הזכויות העומדות לחלוקה.

ומה קורה בארץ?
בארץ השיטה קצת שונה מאשר בארה"ב. אצלנו מנהלי החברה אינם יכולים להמשיך ולנהלה בזמן הקפאת ההליכים שכן מתמנה נאמן שנוטל את ניהול החברה לידיו (זאת בדומה לשיטה האנגלית). בנוסף, תקופת הקפאת ההליכים בישראל מוגבלת מלכתחילה לפרק זמן מירבי של תשעה חודשים, כך שהיכולת לנקוט סחבת מוגבלת למדי.
עם זאת, יש מי שנוקט סחבת גם בישראל, אלא שבארץ דווקא הנושים לעתים נוקטים סחבת. לעתים קרובות נמצא שנושה משהה את הסכמתו או אי הסכמתו להסדר הנושים המוצע לפרק זמן ממושך, על מנת שהנאמן והחברה ייכנסו לסד זמנים נוקשה יותר, ולסיכון שהקפאת הליכים תסתיים והחברה תיכנס לפירוק. טקטיקה זו היא לגיטימית, אם כי מאוד לא רצויה. כתוצאה משימוש בטקטיקה של סחבת עלולה החברה המשתקמת להיכנס להליכי פירוק במקום בו כל הצדדים דווקא היו מעוניינים בשיקומה. לפעמים, כולם רוצים את הסדר הנושים, אבל עד שהמו"מ מסתיים, מסתיימת גם הקפאת ההליכים ולא ניתן עוד להגיע להסדר.
מקרים כאלה נדירים, שכן גם הנושים, גם בעלי המניות וגם הנאמן יודעים היטב שיש גבול לכל טקטיקה שניתן לנקוט במו"מ, וכאשר כל הצדדים סבורים כי הסדר הנושים הוא טוב, הם יעשו כל מאמץ לאשר אותו במועד הקבוע בחוק ובהחלטות בית המשפט ולא לקחת סיכונים מיותרים.
יש לקוות למיעוט מצבים שבהם הסדר נושים אינו מאושר כתוצאה מטקטיקת מו"מ כזו או אחרת.

[i] 1. L.A Bebchuk&H.F. Chang "Bargaining and the Division of Value in Corporate Reorganization" 8 J.L.Econ& organ. (1992) 253,254.

המאמר פורסם בחלקו גם בבלוג בקפה דה מרקר.

בדוק מי השופט בטרם תגיש תביעה

בקורס לתורת משפט, בשנה א', מלמדים את הסטודנטים על הריאליזם האמריקאי – שגורס כי יש להסיט את הזרקור מפעולות המשפט כמערכת כללים אל אישיותו של השופט. או במילים אחרות: לא חשוב מהו הכלל המשפטי שחל על התיק, אלא מי יהיה השופט שיידון בתיק.

שופטים הם בני אדם ולכל אחד מהם יש את הדעות שלו, העקרונות שלו והדרך שבו הוא רואה את העולם. תפיסת עולמו של השופט היא קריטית כשמנסים לנבא מה תהיה התוצאה המשפטית. ברור לחלוטין שאין טעם להביא תיק שבו קיימת מחלוקת על פרשנותו של חוזה בפני שופט המקדש את המילה הכתובה, ואין להביא תיק שענינו אחריות דירקטורים בפני שופט שמלכתחילה סבור שאחריות הדירקטורים בחברה היא קטנה או שבכלל אינה קיימת.

מן הרעיון האמור עולה כי חשוב לבחור את השופט לפני שמגישים את התביעה, אבל האם הדבר אפשרי בכלל?

מערכת המשפט הישראלית בנויה באופן שבו שופט מתמנה לתיק בהוראות נשיא בית המשפט, כלליות או פרטניות, באופן שאין לדעת מראש מי יהיה השופט שדן בתיק. המערכת גורסת שעל מתדיין לקבל את השופט שנקבע לו, וכי אין הבדל בין שופט לשופט לענין איכות התוצאה, ובכל מקרה התוצאה המשפטית תיגזר לפי נסיבות המקרה והכללים המשפטיים שחלים על אותו מקרה.

למרות זאת ישנם דרכים שונות להעלות את הסיכוי ששופט הרצוי לכם יישב בדין בתיק הספציפי שבו הנכם מתעתדים להגיש תביעה. הדרך המרכזית הנה הדרך של בחירת בית המשפט שבו יתנהל התיק. אמנם בישראל ישנם כללים הקובעים לאיזה בית משפט ישנו סמכות מקומית לדון בכל ענין וענין, אלא שהכללים מספיק רחבים על מנת לאפשר שימוש מושכל בהם ובחירה של השופט הרצוי מבין מספר שופטים אפשריים.

לדוגמא: מערכת כללי הסמכות המקומית גורסת כי ניתן להגיש תביעה בכל בית משפט המצוי באותו מחוז שיפוטי שבו מתגורר הנתבע. אם ניקח, למשל, את מחוז מרכז, נמצא שיש בו לא פחות מחמישה בתי משפט בדרג של בית משפט שלום: רחובות, רמלה, פתח תקוה, כפר סבא ונתניה. מכאן שאם הנתבע מתגורר בפתח תקוה, למשל, ניתן יהיה להגיש את התביעה בכל אחד מבתי המשפט שבוארו לעיל. לפיכך, עורך דין מנוסה בודק מיהם השופטים הדנים בסוג הענין שהוא מתכוון להגיש בו תביעה בכל אחד מבתי המשפט של המחוז, ובוחר מהם את אותו שופט שאצלו יש את הסיכוי הרב ביותר לזכות בתיק. באותה מידה, אם ישנם מספר נתבעים, הרי שניתן להגיש את התביעה בכל בית משפט במחוז שבו מתגורר כל אחד מהנתבעים. אם הנתבעים מתגוררים במקומות שונים בארץ, אזי עולה כמות בתי המשפט שניתן להגיש בהם את התביעה ועמם עולה מספר השופטים הפוטנציאלים.

כמובן שכדי לברר מה דעותיהם של השופטים הפוטנציאלים יש ללמוד היטב את פסיקתם במקרים דומים, ולנסות להעריך כיצד יתייחסו לתביעה שתובא בפניהם בהסתמך על נסיון העבר.

שיטה זו אינה בטוחה לחלוטין – משום שתמיד קיימת אפשרות שהתיק יישמע לא בפני אותו שופט שבדרך כלל דן באותו סוג עניינים (בשל סיבות מנהליות, כגון: עומס בבתי משפט, שנת שבתון של שופט וכיוב'), וכן שהשופט יחליט שבמקרה הספציפי יש לפסוק כנגד התובע, מסיבות הקשורות בתיק עצמו, או משום ששינה את תפיסת עולמו ודעתו בקשר לסוג העניינים שעליהם נמנה התיק.

(השימוש בלשון זכר בפוסט זה נעשה לצרכי נוחיות בלבד, והכוונה היא לזכר ונקבה גם יחד. אין באמור בפוסט זה משום ייעוץ משפטי כללי או פרטני, ויש לבדוק כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו).