סכסוכים בין בעלי מניות גורמים מדי שנה נזק עצום למשק הישראלי, שהציבור כלל לא מודע לו.
כבר שבועיים שלרינה כואב הראש. היא חוזרת מהעבודה בלילה, מכינה אוכל לילדה, משכיבה אותה לישון, ואחר כך צונחת על הספה מול הטלוויזיה. השעות האלה של הערב הן השעות הנסבלות היחידות בסדר היום של רינה.
אם לא דיי בכך שכואב לה הראש, גם רפי השותף שלה מתנהג לאחרונה בצורה מוזרה. הוא נעלם מהעסק לימים שלמים ללא סיבה ידועה מראש, וכשהוא חוזר הוא מתחמק מהשאלות שלה. פעם הוא היה מעדכן אותה על כל צעד שלו, כיום הוא מתנהג בחשאיות ובצורה חשודה.
Closeup of unhappy young woman with bad headache, rubbing her head
רינה עובדת ביחד עם רפי כבר חמש שנים. הם הקימו חברה קטנה שמייצרת צעצועים לילדים, ויש להם מחזור מכירות יפה של כמה מיליונים. רינה מתכננת את הצעצועים החדשים ומפקחת על העובדים. רפי משווק את הצעצועים לחנויות, ואחראי על הקשרים עם הלקוחות.
השותפות ביניהם מאוד מוצלחת, הם משלימים אחד את השני ורק לעיתים רחוקות הם מתערבים האחד בעבודתו של השני. בשביל רינה העסק הוא כמעט כל חייה, מקור הפרנסה שלה ושל בתה הקטנה, ומקור העניין שלה בחיים.
אם יש משהו שמרגיז עורכי דין זו סיטואציה שבה הצד שכנגד מגיש תצהירי עדות ראשית ברגע האחרון לפני הדיון. הוא עושה זאת חודשים לאחר המועד שבו הוא היה צריך להגיש את התצהירים. באותה ההזדמנות הוא כולל בהם ראיות לא קבילות, עדויות שמיעה, שינוי חזית ואף מבקש להעיד עדים שישנן סיבות שונות שיכולות למנוע את העדתם. לא רק שזה מרגיז – זה גם גורם לדילמה כיצד להתנהג? לבקש מבית המשפט למנוע עדויות, או למחוק חלקים מהתצהיר? לחקור על התצהירים ולטעון בסיכומים לשינוי חזית? לסרב לקיים חקירות ביום הדיון משום שאינכם מוכנים?
מה עושים?
גישות שונות לתגובה
יש עורכי דין שסבורים שבמצב זה הדרך הטובה ביותר היא לבקש ביום הדיון למחוק את התצהירים. הם מקווים שגם אם התצהירים ם לא יימחקו – הצד שכנגד יאולץ לוותר על חלק מהעדים, ואולי על חלקים בתצהיריו. אחרים חושבים שאין ברירה, אלא לדחות את מועד הדיון. הם מעדיפים שיינתן להם זמן ראוי ומספיק להתכונן לחקירה על התצהירים שהוגשו באיחור. המהדרין אף מבקשים שבית המשפט יפסוק להם הוצאות. עורכי דין אחרים מוותרים מראש. הם "בולעים את הצפרדע" ומקיימים את הדיון במועדו, על בסיס התצהירים שהוגשו. והשופטת? היא בכלל חושבת שהמחדל הדיוני של אחד מבעלי הדין זו הזדמנות מצוינת ללחוץ על הצדדים לסיים את התיק בפשרה.
הסדר החוב שהוצע למחיקת חובות בקבוצת אי-די-בי, יחד עם תספורות האג"ח התכופות בשנים האחרונות, העלו לכותרות את נושא מחיקת החובות של חייבים. מדי שנה בנקים ונושים אחרים מוחקים סכומי עתק בשל חובות שאינם נפרעים וכנראה גם לא ייפרעו לעולם. אולי טוב שכך. ישנם חובות שאין להם עוד ערך כלכלי, משום שלא ניתן יהיה לעולם לגבות אותם. כאשר חייב מסוגל לשלם משהו על חשבון חובותיו ובתמורה יימחקו שאר חובותיו, לעיתים כדאי להסכים להסדר שכזה. הדבר עדיף מאשר להמשיך ולהחזיק לעד בחובות עתק שלעולם לא ניתן יהיה לגבותם. האם צריך למחוק חובות לכל חייב שהסתבך? בוודאי שלא. ישנם מקרים שבהם ראוי למחוק חובות וישנם מקרים שבהם ראוי לא למחוק. המחיקה אינה אוטומטית, ולא נכונה לכל מקרה ומקרה.
פעמים רבות כשישבו מולי לקוחות ותינו את צרותיהם, שאלתי את עצמי בשקט האם עלי לספר להם בדיוק מה מצבם, או לחסוך את זה מהם ופשוט לעשות מה שצריך כדי לחלץ אותם מהבוץ. תמיד בחרתי בשיטה של הגילוי המלא של האמת, גם אם היא לא נעימה, וגם אם הדבר הצריך ממני לבצע תפקיד של פסיכולוג יותר מאשר של עורך דין. באופן עקרוני אני מאלה שמאמינים שצריך לספר ללקוח את הכל וגם לומר לו מה האפשרויות ש"הולכות ליפול" עליו לאור מצבו. הבעיה היא שאחרי שאני מסיים את הנאום המשפטי המלומד אני תמיד מרגיש שהלקוח בודק בעדינות באיזה קומה המשרד שלי ממוקם ושוקל האם כדאי לקפוץ עכשיו, או שעדיף אחר כך.
אז נכון שעדיף שהלקוח יידע בדיוק מה מצבו, אבל מצד שני – מה זה בדיוק עוזר לו לדעת שהוא עומד לחטוף שתי תביעות חדשות, שופט עצבני, עיקול על חשבון הבנק וצו עיכוב יציאה מהארץ. האם בכלל מועיל שהוא יידע את כל זה, זה יעזור במשהו? תמיד אני תוהה למה אני טורח להכניס את הלקוח לדיכאון עמוק כשממילא הוא לא יכול לעשות שום דבר בנדון, חוץ מלסמוך עלי. באופן אישי, מאחר שלא נעים לי לראות לקוחות מדוכאים – הרי שלאחר נאום האופציות שעומדות להתקיים אני משקיע זמן רב בלעודד את הלקוחות, ולתת להם לראות שאחרי שיסתיימו שתי התביעות (בעוד כחמש עשרה שנה) מצבם יהיה נהדר והכל יחזור לקדמותו.
תרומות של חברות ציבוריות הן דבר נפוץ. בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה מתמדת בכמות החברות הציבוריות שתורמות כספים למטרות וולנטריות. זאת לצד עלייה מקבילה בסכומים הנתרמים. מדי שנה תורמות חברות ציבוריות בישראל מיליוני ש"ח למגוון רחב של מטרות ציבוריות. מטרות אלה קשורות בקהילה, כחינוך, איכות הסביבה ורווחה. לכאורה, אנו עומדים בפתחו של עידן שבו חברות מכירות באחריותן לקהילה. חברות רבות משתתפות בצורה אקטיבית בקידום הקהילה שבה הן חיות וזאת לטובת הקהילה כולה. הדבר אמור לשרת את כולנו. בפועל, המצב רחוק מלהיות אידיאלי: חברות ציבוריות מנסות למרק ולפאר את תדמיתן ותדמית בעלי השליטה בהן באמצעות כספם של בעלי המניות. לדעתנו זהו מצב פסול מעיקרו ויש להטיל מגבלות על תרומות של חברות ציבוריות.
מבנה האחזקות בחברה ציבורית
כדי להבין מה לא תקין בתרומות של חברות ציבוריות יש להבין את מבנה האחזקות בחברות אלו. חברות ציבוריות הן חברות שמניותיהן מוחזקות בידי הציבור ונסחרות בבורסה לניירות ערך. חברות אלו מנוהלות על ידי הנהלה מעשית שממונה לתפקידה בידי דירקטוריון. הדירקטוריון נבחר על ידי אספת בעלי המניות. הדמוקרטיה התאגידית, שהינה נשמת אפה של חברה בערבון מוגבל, לא באה לידי ביטוי נאות בחברות שמניותיהן נסחרות בבורסה. בחברות אלה אין לבעלי המניות יכולת השפעה ממשית על המבנה הניהולי של החברה. חברות אלו מחזיקות בכמויות עצומות של מניות. ואולם לבעל מניות בודד אין את היכולת להשפיע על המתרחש בחברה. בהעדר יכולת השפעה מנוהלת החברה על ידי אדם או קבוצה של אנשים שמצליחה לצבור כמות גדולה של מניות יחסית לשאר בעלי המניות. אלו הם בעלי השליטה בחברה. בעלי השליטה מצליחים לשלוט בחברה באמצעות המניות שבידיהם. למניות אלה נוספים יפוי כוח שהם אוספים מבעלי מניות אחרים. בצורה כזו, יכול להיווצר מצב שבחברה ישלוט אדם שמחזיק 10% מהון המניות של החברה בלבד. אדם זה ימנה את הדירקטוריון; יכתיב את מדיניות החברה; וייהנה מרווחיה באמצעות משכורות והטבות שונות.
שותפות בין אנשים מושפעת לרעה ממשבר בעסקים. לעניין זה כלל לא משנה אם זו שותפות ותיקה או חדשה. המתח בין השותפים עולה בתקופה שכזו. לפיכך, דברים שבעבר נחשבו כדברים של מה בכך עלולים להפוך למוקשים בדרך לניהול יחסי עבודה תקינים. כל עוד שהעסק מרוויח מוצאים שותפים את הדרך לחיות האחד עם השני בשלום, ואפילו במערכת יחסים טובה. אולם, ברגע שהעסק מתחיל להפסיד – החיכוכים מתחילים לצאת החוצה, והופכים בהדרגה למריבות גלויות. מריבות אלה סופו של דבר עלולות להרוס עסקים טובים.
מה עושים כדי שהמשבר הכלכלי לא יחסל את השותפות, ויאפשר לה לשרוד את התקופה הקשה?
המשבר הכלכלי שעומד בפתח מטריד, נכון? עכשיו זה הזמן שלנו, עורכי הדין עצמאיים, לחשוב איך גובים כספים שחייבים לנו, ומבטיחים לשמור בעזרתם על התזרים שלנו. אין מה לעשות, אבל עם הידרדרות מוסר התשלומים בישראל נשחקה גם הקלישאה הוותיקה שישנם שלושה אנשים שתמיד משלמים את מה שחייבים להם: הרופא, המאפיונר ועורך הדין. רבים מעורכי הדין ניצבים כיום בפני מצב שלקוח שקיבל מהם טיפול שדרש עבודה רבה אינו משלם את חובו, ומצפצף עליהם בצפצוף אחד ארוך. לא אחת מתלבטים עורכי הדין מה לעשות כשלקוחות לא משלמים, ועבורם נכתב פוסט זה.
בימים אלה של מתקפות טילים על העורף במדינת ישראל, חשוב יותר מתמיד להבין את ההוראות שבאמצעותן יכולה הממשלה לטפל בהגנת העורף במדינה. החוק שמטפל בנושא הוא חוק ההתגוננות האזרחית, תשי"א – 1951. סעיף 9ג' לחוק זה עוסק בהכרזה על מצב מיוחד בעורף. סעיף זה קובע כי במקרה בו שוכנעה הממשלה כי קיימת סבירות גבוהה שתתרחש התקפה על האוכלוסיה האזרחית, היא רשאית להכריז על מצב מיוחד בעורף.
ביצוע הסעיף המאפשר מצב מיוחד בעורף
מי שמפקח על סעיף זה היא וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אשר רשאית לזמן את ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ"ל להופיע בפניה תוך 48 שעות מעת ההכרזה, לצורך אישורה. לא תאשר הוועדה את המצב המיוחד – תפקע ההכרזה תוך חמישה ימים מיום הינתנה. הממשלה, באישור מראש של וועדת החוץ והביטחון של הכנסת רשאית להאריך את תקופת תוקפה של ההכרזה. מה יקרה אם ראש הממשלה או שר הביטחון או הרמטכ"ל יחליטו שלא להופיע בפני הוועדה? במקרה שכזה תפקע ההכרזה בתוך 48 שעות מעת הינתנה.
שר הביטחון רשאי גם הוא להכריז על מצב מיוחד בעורף, ובמקרה כזה הוא יודיע על ההכרזה מיד לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. תוקפה של הכרזה שכזו של שר הביטחון הוא ל-48 שעות בלבד, אך השר או הממשלה רשאים לבטל את ההכרזה עוד לפני כן. הממשלה רשאית גם להאריך את תוקפה של הכרזת שר הביטחון, ובמקרה כזה תצטרך לעבור את פרוצדורת האישור של וועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
התקופה של 48 שעות לא כוללת שבתות וחגים בתוכה.
משמעות ההכרזה על מצב מיוחד בעורף
בעת מצב מיוחד בעורף או בשעת התקפה על העורף, רשאים הרמטכ"ל, סגנו, ראש אגף המטה הכללי בצבא הגנה לישראל, ראש פיקוד העורף, או קצין בצבא הגנה לישראל שדרגתו אלוף המשמש בתפקיד אלוף פיקוד, לגבי המרחב שעליו הוא ממונה – לתת כל הוראה הנדרשת לשמירתם או להצלתם של חיי אדם או של רכוש. אותם בעלי תפקידים שנמנו כאן רשאים, בין היתר, להטיל חובה לשהות במקומות מסוימים, לרבות בבתים או בבניינים אחרים, בחדרי בטחון או במקלטים, לאסור או להגביל את הלימודים במוסדות חינוך, לתת הוראות לגבי ציוד אישי, לצורכי התגוננות אזרחית, לבטל רישיונות המקנים זכות שימוש במקלט למטרה אחרת מאשר לחסות בו בשעת התקפה, להורות למחזיק במקלט לפנותו מיד מהמיטלטלין שבו ועוד.
למי שתהה מה קורה אם ההוראה לא הגיעה לידיו של מי שאמור למלא אחריה, הרי שהחוק קובע כי ההוראה תפורסם בהקדם האפשרי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות ובכל דרך שימצא בעל התפקיד לנכון, וכן קובע חזקה כי יראו את ההוראה כאילו הגיעה לידיעתו של אדם, בתוך שעה משעת פרסומה ברדיו או בטלוויזיה, או בתוך ארבע שעות משעת הפצת העיתונים שבהם פורסמה ההוראה, או מהמועד שבו פורסמה ההוראה בדרך אחרת, לפי המוקדם. ההוראה תחייב כל אדם, משעה שנמסרה לו או משעה שהגיעה לידיעתו, זולת אם הוכיח שלא יכול היה לדעת עליה.
כדי להגביל את תוקף ההכרזה נקבע כי אין בהוראות הסעיף העוסק בהפצת ההוראה על מצב מיוחד בעורף כדי לפגוע בפעולת העיתונות והתקשורת האלקטרונית.
שתיקה יכולה להיות ברכה גם בבית המשפט. היום ניהלתי דיון שלם בבית המשפט מבלי להוציא מילה מהפה. זה לא שלא היה לי מה להגיד, דווקא היה לי הרבה מה להגיד, תמיד יש לי מה להגיד בתיקים שאני מטפל בהם. אבל היום החלטתי לשתוק.
הסיבה לשתיקתי היתה שהשופט תקף ללא הפסקה את הצד שכנגד. היא התפתלה וניסתה "להעביר את הכדור" אלי אבל אני לא התפתיתי להשיב לה. רק חייכתי כמו מונה ליזה ונתתי לה להמשיך להתפתל.
האמת, ריחמתי עליה. כששופט "נכנס בך" זה לא נעים, בעיקר שזה לא אישי אלא נוגע לעובדות המקרה. עורכת הדין הגישה תביעה מוצדקת, לא היתה לה שום ברירה אלא לפנות להליכים משפטיים. קרוב לוודאי שגם אני הייתי נוהג כמוה. כך לפחות חשבתי.
חוק החוזים בישראל מקדש תפיסה לפיה צדדים יכולים לרשום בחוזה תניות ככל העולה על רוחם. המדינה אינה צריכה להתערב בחוזה, גם אם הוראותיו אינן צודקות. כל עוד הוראות החוזה חוקיות, ואינן נוגדות את תקנת הציבור – יכולים הצדדים לקבוע את תוכן החוזה כרצונם. מי שחותם על החוזה יהיה מחויב להוראות הכתובות בו, גם אם אלו הן תניות הגובלות באבסורד.
בתי משפט יתערבו בתוכן החוזה רק אם יסתבר שהחוזה הושג בכפייה, או בעושק, או תוך פגם אחר שנקוב בחוק החוזים. בתי משפט גם יכולים ליצוק תוכן במילות החוזה על דרך פרשנות. לבתי המשפט סמכות רחבה לפרש את החוזה באופן הנראה להם. פרשנות זו תעשה בראש וראשונה על פי לשון החוזה. רק אם זו אינה ברורה ניתן יהיה לפנות לכללים פרשניים אחרים.
בית משפט הוא מקום בו מתקיימים דיונים וניתנת הכרעה לגבי נושאים שונים הקשורים לצדדים לדיון. הצדדים לדיון הם התובע (או המבקש) והנתבע (או המשיב). אלו הם שני הצדדים לדיון, כשלעתים ישנם גם צדדים שלישיים ואפילו רביעיים. אבל העיקרון הוא שמי שמשתתף בדיון המשפטי הוא צד במשפט. מי שאינו צד במשפט אינו יכול להשתתף בדיון, אינו יכול להגיש כתבי טענות ואינו יכול להביא עדים או לחקור עדים של צדדים אחרים.
אבל לפעמים ישנם מצבים שאדם כלשהו חושב שהוא עלול להיפגע מתוצאות הדיון או שיש לו עניין בתוצאות הדיון, ואז הוא מבקש להצטרף כצד לדיון. בית משפט רשאי לצרף אותו כצד, ואם בקשתו מתקבלת – הוא הופך לבעל דין לכל דבר ועניין, ועומדים לרשותו כל הכלים שעומדים לרשות בעלי הדין לשם בירור עניינם.
הרבה פעמים עורכי דין מתלבטים עד כמה להיות נדיבים בהליכי גילוי מסמכים. לפעמים ההליכים האלה מתישים, מציקים ואפילו חצופים. למה לתת לצד שכנגד באמצעות עורך הדין שלו את דף החשבון של הסבתא מ-1928 בתביעה שעניינה בכלל סכסוך שכנים? יותר קל לטעון שמדובר במסמך לא רלבנטי וכך להיפטר מהחובה לגלות את המסמך. יש עורכי דין שכאשר הם מייצגים נתבעים הרי באופן עקרוני הם לא מעוניינים לשתף פעולה עם גילוי מסמכים, שהרי תפקידו של התובע הוא להוכיח את התביעה ואין שום סיבה לעזור לו למצוא חומר כנגד הלקוח.
סכסוכי שותפים הם דבר שקורה ברוב העסקים. אני יודע שקשה להסביר את זה, אבל כמעט לכל שותפות ישנו תאריך תפוגה. גם אם מדובר בשותפות בין שני אנשים וגם אם מדובר בחברה בע"מ. לא משנה מה תעשו, ואיך תתנהגו – בסופו של דבר יגיע היום שבו השותפים מסתכסכים. ממש כמו בנישואין – עצם הקשר הזוגי הוא זה שטומן בחובו גם זרעים של פרידה, רק בהבדל אחד: עם השותף אתה מבלה הרבה יותר זמן מאשר עם אשתך.
אז מה עושים כשהיום הזה מגיע? אין טיפול זוגי לשותפים, ואין יועצים פסיכולוגיים שיעזרו לכם לעבור את המשבר. למען האמת, אני חושב שבמקרים רבים עדיף גם לא לנסות ולהסתדר בכל מחיר עם השותף או השותפה ועדיף לפרק את החבילה. בסך הכל מדובר בקשר עסקי, וכאשר הקשר הזה מפסיק לספק מקור הכנסה בטוח ונוח – במקרים רבים עדיף שיפסיק להתקיים.
כשוולינגטון התכונן לקרב ווטרלו מול נפוליאון, הוא מצא שיטה מעניינת שתתן לו יתרון על נפוליאון בקרב: בסריקות מוקדמות של שדה הקרב, שביצעו אנשיו, הוא גילה שישנם מקומות באזור הקרב שבהן האדמה מתייבשת יותר מהר מאשר במקומות אחרים שבהם האדמה נשארת לחה ובוצית במשך רוב שעות היום. לפיכך הציב וולינגטון את חילותיו במקום בו האדמה מתייבשת מהר, והשאיר את נפוליאון להתבוסס באיזור הבוצי של שדה הקרב. כך זכה וולינגטון ליתרון ראשון וחשוב באחד הקרבות הגדולים והחשובים בהיסטוריה עוד בטרם החל הקרב.
פרידה משותף היא תמיד דבר קשה. ממש כוולינגטון שותף שרוצה לצאת מסכסוך שותפים כשידו על העליונה צריך לערוך סריקות מוקדמות של השטח, במקרה זה – העסק המשותף, על מנת להעריך מהן נקודות התורפה האפשריות שאליהן יתומרן יריבו, ומהן נקודות החוזקה האסטרטגיות של העסק עליהן עליו להשתלט. לכל עסק ישנן נקודות מפתח שמי שיחזיק בהן, יחזיק בעסק כולו. הכנה מוקדמת לקראת הסכסוך עשויה להיות קריטית בקביעת תוצאותיו. הבעיה העיקרית היא כיצד לאבחן את אותן הנקודות האסטרטגיות של העסק. לאחר שנקודות אלו נחשפות, ההשתלטות עליהן היא קלה יחסית.
אם יש משהו שמסוגל להרגיז אותי באמת זה כאשר עורכי דין מחפשים פסיקה רלבנטית על סכסוך שותפים. לא שאין פסיקה בנושא, יש פסיקה כזו, אבל אני הייתי מעדיף שלא תהיה פסיקה בכלל. חלק גדול מזמני אני משקיע בשיחות ממושכות עם לקוחות ועם עורכי דין של הצד שכנגד במטרה להגיע לפתרון סכסוכי שותפים, כזה שייתר לחלוטין את הצורך בפנייה לבית המשפט. מרגע שסכסוך בין שותפים מגיע לבית המשפט, כולם מפסידים: העסק, הלקוחות, הספקים ובעיקר – השותפים עצמם.
בזה הרגע הסתיימה החקירה נגדית. העד מתחיל להתרומם ממושבו, השופטת מרימה עיניה מעל התצהירים וממלמלת בקול עייף, "חקירה חוזרת?". אתה מעיף מבט על העד שלך, הוא לא מוצא את הדרך שיורדת מן הדוכן, פניו חיוורות כסיד – הוא היה נותן כל סכום שבעולם בשביל לחזור שלוש שעות אחורה, לימים הטובים ההם – כלומר לזמן שלפני שהתחילה בו החקירה הנגדית. עורכת הדין של הצד שכנגד מבליעה חיוך מלא סיפוק, היא את היומית שלה עשתה. הלקוחות שלה מגחכים בינם לבין עצמם.
בשבריר שנייה גלגלי השיניים במוח פועלים במהירות כפולה מן המותר, כאב ראש חד מפלח את הרקה: אתה מסתכל שוב על העד, הוא שבור לגמרי. עוד שאלה אחת והוא נשבר ומכתיב לפרוטוקול הודאה שהצד השני בכלל לא חייב לו כסף, והוא הגיש את התביעה סתם משום שאשתו לחצה, או משום שלנתבעים יש רכב יותר יפה משלו. אולי תחזור לכסא ותתקן נזקים בחקירה הנגדית. מצד שני – העד שלך ענה כל כך לא לענין שבטוח שהשופטת לא מבינה עכשיו מה הגרסה שלו, וגם אם תבין, הרי שבהעדר עדויות היא לא תוכל לקבל את הגרסה. אתה מחליט לחקור.
השיקולים שצריך לשקול אם לחקור חקירה חוזרת
השניות המועטות הללו שבהן עורך דין צריך לקבל החלטה האם לחקור את העד בחקירה חוזרת או לוותר על זכותו לחקירה זו אינן צריכות להתרחש כלל. החלטות הרות גורל מסוג זה ראוי שלא יתקבלו בלחץ הרגע, ועל פי תוצאות עבודתו או עבודתה של הצד שכנגד. ההחלטה האם לחקור עד בחקירה חוזרת הינה החלטה אסטרטגית שצריכה להתקבל הרחק מאולם בית המשפט, במשרד עורך הדין, בטרם יום שמיעת הראיות, שהרי משפטים מנצחים באמצעות אסטרטגיה, ולא על פי מצב רוח רגעי.
בשעת שמיעת הראיות ישנן שלושה סוגי חקירות שבהן על העד לעמוד. החקירה החוזרת היא האחרונה בהן, היא מתבצעת לאחר שהעד כבר נחקר בחקירה הנגדית המתישה והקשה, והיא מאוד קצרה מבחינת ההיקף שלה, אך מאוד רחבה מבחינת השאלות שמותר לשאול. השאלות אינן יכולות להיות נקודתיות, הן אינן יכולות להדריך את העד ואינן יכולות להזמין תשובה הרצויה לשואל. אי אפשר להכין עד לחקירה זו כפי שניתן להכינו לחקירה נגדית: עורך דין מנוסה יודע פחות או יותר על מה ייחקר העד שלו בשעת שמיעת הראיות, אבל אין לו מושג מה העד יענה, ומה יהיה צורך להבהיר ולתקן בחקירה החוזרת. חקירה זו היא ענין של החלטה שמתקבלת ומתעצבת תוך כדי חקירתו הנגדית של העד, ותועלתה היא תמיד מוטלת בספק. לעתים היא תגרום נזק ותסבך את דברי העד עוד יותר, לעתים דווקא תבהיר נקודה שהעד כשל בה בשעת חקירתו הנגדית ותציל את התיק כולו.
איך מקבלים החלטה מראש האם לקיים חקירה חוזרת?
השאלה האם לחקור את העד בחקירה חוזרת אינה צריכה להתקבל בזמן הדיון עצמו אלא בשקט, במשרד, בשעת הכנת התיק להוכחות. על אף שלכאורה נראה שחקירה זו היא דבר שאין אפשרות לחזות את נחיצותו הרי שבפועל עבודה דקדקנית על התיק תגלה את נחיצותה של עוד טרם החלה החקירה הנגדית. למעשה, עורך דין חד מספיק יודע מראש מה ישאל הצד שכנגד את העד שלו, וכפי שברור לו שעליו להכין את העד לחקירה הנגדית – כך עליו להתכונן לאפשרות שתהיה חקירה חוזרת. למרבה הצער, רובנו לא חושבים כל כך רחוק אלא מניחים כהנחת עבודה שנחליט בדבר לאחר שתשמע החקירה הנגדית.
אני כשלעצמי רואה בחקירה החוזרת עניין של אסטרטגיה: אחרי שאני לומד את השופט או השופטת שיושבים בדין, ואחרי שאני עורך מספר סימולציות עם העדים, אני מחליט האם האסטרטגיה שלי תהיה לערוך חקירה שכזו או שאוותר עליה. את ההחלטה הזו אני מקבל מראש ולא בזמן החקירה הנגדית של היריב. הפרמטרים שמשפיעים על החלטתי הינם: האם השופט/ת סבלני/ת להארכה של הדיון (אני לא אוהב להסתכן בהוצאות משפט מיותרות), האם העדים שלי רהוטים ויודעים להסביר את עצמם, האם מדובר בתיק שנסמך על מסמכים חזקים או שזהו תיק שנסמך על גרסאות הצדדים – ככל שבתיק ישנן פחות ראיות כתובות כך הנטייה תהיה למקד את דיון הראיות בעדויות וכמובן להשתמש בכלי של חקירה חוזרת, האם המחלוקת בין הצדדים הנה עובדתית או משפטית וכיוב'. כעקרון, אני מאמין שכאסטרטגיה צריך להשתמש בכלי היעיל של חקירה חוזרת, אלא אם כן מדובר בתיק שבו העדויות בעל פה משניות לשם הכרעה בסכסוך.
הכנה מראש לחקירה
בניגוד לרבים מחבריי אני סבור שאפשר לדעת מראש אילו נושאים יעלו בחקירה הנגדית ולהתכונן אליהם, ואפשר גם להכין את העדים להתמודד בכוחותיהם שלהם מול מתקפת השאלות שצפויה לרדת על ראשם. חשוב לציין שאת החקירה החוזרת ניתן לנצל לא רק להבהרת נושאים שעלו בשעת החקירה הנגדית, אלא גם להבהרת דברים שעלו בתצהירי הצד שכנגד ולא זכו למענה הולם בתצהיר מטעם הצד שאותו אנחנו מייצגים. שימוש מושכל בחקירה החוזרת עשוי להועיל לחדד את הנקודות השנויות במחלוקת, להבהיר את עמדת הלקוח ולהשלים חסרים שנוצרו בתצהירים.
מהו הסכם מייסדים? זו השאלה שבה נדון בפוסט זה, וננסה להסביר מהו ההסכם ומהם היתרונות בהכנת הסכם שכזה.
לפני מספר שנים הגיעו אלי חבר'ה צעירים שעמדו להקים עסק חדש. הם היו נלהבים מאוד, ניכר היה בהם כי מדובר בחברים טובים, מאז ילדותם. הם פנו אלי על מנת להקים חברה והתייעצו עמי האם יש צורך בהסכם מייסדים. המלצתי להם בחום לעשות ביניהם הסכם מייסדים. הם שמעו אותי בנימוס, הנהנו בראשם, אך בסופו של דבר החליטו שלא לערוך הסכם שכזה. לימים פגשתי את אחד מהם בדרך מקרה, הוא שמח לראות אותי, אולם כשהתעניינתי בנעשה בעסק, סיפר לי כי השותפים נמצאים כיום בסכסוך קשה, הגיעו הדברים עד כדי כך שחלקם כבר שכרו שירותיהם של עורכי דין. הם לא הצליחו להגיע ביניהם להסכמה כיצד לפרק את השותפות שעשו ביניהם במסגרת של חברה, ואת נכסיה. הוא ציין בצער שחבל שלא ערכו בשעתו הסכם מייסדים שהיה מקל על הפירוד.
