כדאי לסיים סכסוך בגישור? מסתבר שלא תמיד

ישנם מקרים בהם גישור לא רק שהוא לא תרופת פלא, אלא הוא עשוי לגרום נזק לאחד מבעלי הדין, ולהביא אותו לפשרה לא אופטימלית שתהיה עבורו גרועה מפסק דין בבית המשפט

פעמים רבות מוצע לאנשים שמסתכסכים זה עם זה לפתור את הסכסוך ביניהם באמצעות גישור. אומרים להם שמגשר יכול להביא אותם לעמק השווה, למצוא פתרון לסכסוך ולחסוך להם זמן וכסף רב. לא אחת ממליצים שופטים לבעלי דין לנסות את הליך הגישור כמזור לסכסוך: "אם לא תלכו למגשר ולא תתפשרו – סופו של דבר תמצאו עצמכם תחת הגליוטינה של הדין, ואחד מכם עלול לאבד בה את ראשו", הם אומרים שוב ושוב.

ואומנם, מאז שפרץ לחיינו בסערה לפני למעלה משני עשורים נחשב מוסד הגישור כפתרון קסם, גלולת פלא לכל סכסוך, הדרך הטובה, הפשוטה והחסכונית ביותר לסיים מאבק, בלי לעבור את ספו של בית המשפט, ובלי לסבול בזבוז של זמן והוצאות רק כדי לגלות כי בסוף הדרך עלולה התוצאה להיות לא נעימה.

אלא שישנם מקרים בהם גישור לא רק שהוא לא תרופת פלא, אלא הוא עשוי לגרום נזק לאחד מבעלי הדין, ולהביא אותו להסכים לפשרה לא אופטימלית שתהיה עבורו גרועה מפסק דין בבית המשפט.

לפני שאסביר את הסיבות לכך אבקש להבהיר כי אני האחרון שיתנגד לגישור: אני מאמין במוסד הזה, ומאמין שמגשר טוב יכול לפתור בעיות מורכבות ולהביא תועלת גם לצדדים וגם לציבור בכללותו. אני הראשון שאמליץ לנסות הליך גישור טרם פנייה לבית המשפט, ולעולם לא אנסה לשכנע מישהו שאסור לו ללכת להליך גישור.

אבל יש לומר את האמת: גישור הוא לא הליך נטול סיכונים, בבחינת "לכל היותר בזבזנו קצת זמן וכסף". כשהולכים לגישור מסתכנים בשני סוגי סיכונים שאין להקל בהם ראש: הסכנה הפחות גדולה היא להיתקל בבעל דין שכנגד שמנהל גישור טקטי. לא אחת נתקלים בצד שכנגד שבא להליך הגישור בשל נימוקים הזרים להליך ומנצל את הגישור לתועלתו. עסקתי בנושא זה בהרצאות שנשאתי ובספרי "אסטרטגיה וטקטיקה במשפט". מאחר שזהו לא נושא רשימה זו אקדיש לכך פוסט נפרד בעתיד.

ברשימה זו אני רוצה להתמקד בסכנה הגדולה יותר שטמונה בהליך הגישור: סיום הליך הגישור בתוצאה לא אופטימלית שנגרמת בשל תנאי לחץ.

יש בין המגשרים שמאמינים בהשגת פשרה תחת לחץ. הם משוכנעים שעליהם לסיים את הסכסוך ב"כל מחיר" גם אם משמעות הדבר שהצדדים לסכסוך לא יגיעו לתוצאה האופטימלית מבחינתם בנסיבות הנתונות. הם מפעילים לחץ רב על בעלי דין ובאי כוחם להסכים להצעה מסוימת, ואוחזים בכל טיעון אפשרי שיוביל את אותו בעל דין לחתום על הסכם פשרה. פעמים, בלחץ המגשר חותם בעל דין על הסכם שכזה למרות שההסכם לא מיטיב עמו.

למשל, יורם ודליה הם בעלי מניות בחברה שמפעילה עסק, והם נקלעו לסכסוך שותפים אשר משפיע על רווחיותו של העסק. בעצת עורכי דינם הם פונים לגישור. המגשר שומע את הצדדים ומגיע למסקנה שבמצב הנוכחי חייבים לפתור את הסכסוך על ידי כך שאחד מהם ירכוש את חלקו של השני משום שאם יישארו שותפים בתוך זמן קצר יוביל הסכסוך ביניהם להידרדרות נוספת של העסק.

לאחר שהקדיש מחשבה לנושא סבור המגשר כי על אחד הצדדים לעזוב את השותפות בדרך של מכירת חלקו. לכאורה, דליה היא מנהלת טובה יותר מיורם והיא תצליח יותר בניהול העסק. אלא שלדליה יש קשיים כספיים והנושים מתדפקים על דלתה. לפיכך סבור המגשר כי יורם הוא זה אשר צריך לרכוש את חלקה של דליה, והוא נוקב במחיר שעל יורם לשלם בעבור חלקה בעסק. יורם לא מעוניין לרכוש את חלקה של דליה משום שהוא חש שלא יוכל לנהל את העסק בלעדיה בהיותו מנהל בינוני. דליה מסכימה שמוטב היה אילו היא הייתה רוכשת את חלקו של יורם, אך היא לא יכולה לממן את רכישת חלקו של יורם. המגשר לא מרפה ומתאמץ לשכנע את יורם לרכוש את חלקה של דליה, וסופו של דבר מאמציו נושאים פרי ויורם מסכים להצעה.

חצי שנה לאחר ביצוע ההסכם העסק מתמוטט משום שיורם הוא לא מנהל טוב, ואילו דליה לא נהנית מהכסף היות שנושיה מטילים עיקול אצל יורם ולוקחים לעצמם את תמורת העסקה.

בדוגמה זו, המגשר השתדל "יותר מדי" להגיע לתוצאה שלא טובה לאף אחד מהצדדים. אם היה משתדל פחות אפשר שהתיק היה מתגלגל לבית המשפט, ובינתיים העסק היה ממשיך לפעול ולהניב רווחים לבעליו, הגם שרווחים אלה קטנו מאוד בשל הסכסוך. ייתכן שעד להבשלת התיק בבית המשפט הייתה דליה מצליחה להגיע להסדר עם נושיה, ולאחר מכן אפשר והייתה מצליחה לגייס כספים ולרכוש את חלקו של יורם בעסק. באופן זה שני הצדדים היו מרוויחים מהעסקה.

פעמים על המגשר לקחת צעד אחד לאחור ולא ללחוץ על הצדדים להגיע לתוצאה הרצויה בעיניו. בדרך כלל המגשר לא יכול או שאינו מעוניין להיות בקי בכל נסיבות התיק שלפניו והדבר מוביל אותו לקבל החלטות שגויות ולהוביל את המתגשרים לאפיק לא מוצלח עבורם.

יתר על כן, גישור שמסתיים אך ורק בשל לחץ ועודף מאמצי שכנוע שמפעיל המגשר עלול שלא להסתיים כהלכה. הפרוצדורה המשפטית האזרחית רבת פנים היא וצד שחש שהסכם הפשרה שמסיים את  הסכסוך לא מיטיב עמו ימצא את הדרך המשפטית להתדיין בבית המשפט למרות קיומו של הסכם הפשרה.

אין פירוש הדבר שעל מגשרים להימנע לחלוטין ממאמצי שכנוע של הצדדים. על המגשר להיות רגיש לכלל המרכיבים של הסכסוך שלפניו, גם הקטנים ביותר, ולהציע הצעות שמביאות את הצדדים לפתרון הטוב ביותר מבחינתם. אם אחד הצדדים נקלע למצב שבו הפתרון המוצע טוב עבורו פחות מאשר המשך הסכסוך – לא נכון ולא ראוי להפעיל עליו מסע שכנוע כדי שיסכים להתפשר ב"כל מחיר". בסופו של יום על מגשר לזכור תמיד את מקומו ואת נקודת ראותו המוגבלת ולנהוג בהתאם, שהרי יפה האיפוק גם למגשרים.

מאת: עו"ד ניר גולן

עורך דין מאז שנת 1996, עוסק בחברות, סכסוכי שותפים וייעוץ משפטי-אסטרטגי לעסקים ולעורכי דין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *