איך סכסוך של עשרים שנים מסתיים בהכרעה בשתי פלוגתאות?

זיקוק מחלוקות הוא תהליך

זיקוק מחלוקות בדרך לפסק הדין

עורכי דין ולקוחותיהם מתקשים לעתים להשלים עם פסק דין שמכריע בעניינים בודדים שבין הצדדים, וזאת כאשר הסכסוך ביניהם משתרע על מחלוקות רבות. אכזבתם גוברת כאשר פסק הדין משתרע על פני עשרות ואפילו מאות עמודים שיורדים לפרטי פרטים של הסכסוך, אך מכריעים בנקודות מחלוקת מעטות בלבד. פעמים רבות חשים בעלי דין שבית המשפט כלל לא הכריע בסכסוך ביניהם, אלא בחר באופן אקראי בשתיים או שלוש נקודות וסביבן בנה פסק דין.

אלא שחשיבה זו אינה נכונה. במרבית המקרים בית המשפט לא בוחר באופן אקראי בשניים או שלושה טיעונים, אלא מכריע בפלוגתאות שלדעתו עומדות בלב הסכסוך בין הצדדים. בדרך כלל הכרעה זו אינה שרירותית, אלא נובעת מתהליך זיקוק ארוך של טיעוני הצדדים, שנעשה באמצעות כלים משפטיים. המחלוקות המוכרעות בפסק הדין הן אלה שהגיעו "לשלב הגמר" בתחרות בין מחלוקות רבות שהתגלעו בין הצדדים. הגעתן לשלב הגמר יכולה להיות מקרית, אך יכולה להיות גם תוצאה של אסטרטגיה מכוונת של הצדדים שכיוונו את בית המשפט להכריע בפלוגתא זו או אחרת.

כדי להבין איך הדברים קורים אפשר להביא דוגמא מתחום אחר של תחרות בין בני האדם: תחום הבחירות המוניציפאליות. בכל עיר גדולה ישנם אלפי אנשים שיכולים להיות ראשי ערים טובים ובכל זאת: בסופו של יום, כשאנחנו נמצאים בקלפי, אנחנו מתלבטים בין שניים או שלושה מועמדים בלבד. מדוע זה קורה? האם השניים שהגיעו לשלב הגמר – הוא יום הבוחר – הם עילויים? האם אלה הם השניים היחידים שיכולים להוביל את עירנו? ברור שלא. בסופו של יום אנחנו בוחרים בין שתיים או שלוש אופציות ששרדו בתהליך זיקוק ארוך שאירע זמן רב לפני הבחירות. אלה שהגיעו לשלב הגמר עברו את שלב ההתלבטות הראשונית האם לרוץ, עברו שנים של צבירת ידע וכלים אחרים שיסייעו להם בהתמודדות, בנו לעצמם מוניטין וקבוצות של תומכים, בנו קואליציות נכונות, וחשוב מכל – ידעו למצב עצמם בעמדה של מועמד או מועמדת אפשריים לראש הרשות המקומית.

תהליך דומה מתרחש גם בעולם המשפטי: הלקוח מגיע למשרד עורכי הדין ובאמתחתו עשרות נקודות מחלוקת עם יריבו. עורך הדין בוחר מתוכן את אלה שאותן הוא מוצא כרלבנטיות מבחינת הדין, ולאחר מכן מעמיד אותן במבחן הראיות. המחלוקות שנבחרו מוצאות מקומן בכתבי הטענות. חלק מהן, מטבע הדברים, מתגלות ככאלה שאינן במחלוקות, האחרות הופכות לפלוגתאות. במהלך המשפט נבחנות פלוגתאות אלה, והצדדים בוחרים במי מהן להתמקד ומי מהן לזנוח. בחירה זו נעשית הן לאור הראיות שנחשפות במשפט (לרבות העדויות שנשמעות), והן לאור הערות השופטים במשך ההליך. הפלוגתאות שמגיעות לסיום המשפט צריכות לעבור סינון נוסף שמקורו בהגבלת המקום המושתת על סיכומי הצדדים. בשלב זה בוחרים עורכי הדין את הנימוקים החזקים ביותר שלהם, והשאר נזנחים. בשלב האחרון בוחר השופט מבין הטיעונים שהגיעו לשלב הסיכומים את אלה שראויים לדיון ולניתוח. כך, מעשרות נקודות מחלוקת בתחילת התיק, נותרות בודדות בסיומו.

עורך דין טוב יודע לחזות אלו מחלוקות יכול שיוכרעו בסיום ההליך, ואילו טיעונים ישפיעו יותר מאחרים. כדי להבטיח שהטיעונים הרצויים לו "יככבו" בפסק הדין הוא בונה אסטרטגיה מתאימה. תהליך בניית האסטרטגיה, לרבות בחירת העילות, הסעדים והטיעונים המתאימים הוא קשה וסבוך וקצרה היריעה מלתארו במסגרת זו. מי שירצה בכל זאת להתעמק בנושא יוכל למצוא חומר רב על כך בספרי: אסטרטגיה וטקטיקה במשפט (בורסי, 2018).