המלחמה, השותף הצ'ילבה וכבוד הבורר הקדוש

הטילים שעפים פה מכל עבר בימים האחרונים מזכירים לי את אחד הסבבים הקודמים בעימות המתמשך עם החמאס. גם אז עפו טילים, היו אזעקות ובתי הקפה התרוקנו מכל יושביהם. כשבתי הקפה מתרוקנים, אז לנו זה אומר שהפסדנו בילוי אחד או שנים או עשר. אבל יש כאלה שבשבילם ההתרוקנות הזו היא הרבה יותר גרועה: אלו הם הבעלים של בתי הקפה.

בסבב הטילים הקודם היה בית קפה אחד בעיירה דרומית כלשהי שבמשך עשרה ימים לא נכנסו אליו כמעט אנשים. כל יום הצוות היה מגיע, מכין אוכל כרגיל ומחכה אולי יבואו קצת לקוחות. אבל כלום, עשרה ימים אנשים לא באו, האוכל שהוכן הלך לפח, והצוות ישב באפס מעשה.

בית הקפה הוחזק על ידי חברה בע"מ שהיו לה שני בעלי מניות, שלצורך הענין נקרא להם דני ויוסי. כשפרץ המשבר הבטחוני מצב היחסים ביניהם כבר לא היה כל כך טוב כפי שהיה בהתחלה, אבל איכשהו הם הצליחו להסתדר ולפעול יחדיו למען המטרה המשותפת: עשיית כמה שיותר כסף.

כשהתחילו לעוף הטילים ויחד איתם התעופפו גם הלקוחות של בית הקפה, הפסיקו שני השותפים לדבר אחד עם השני. הפסקת שיתוף הפעולה ביניהם היתה עלולה לחסל את בית הקפה, אבל מאחר שממילא לא נכנסו לקוחות, אז הנזק שעשו שניהם לא היה כל כך גרוע. לכל מי שעבד בבית הקפה היה ברור שהשניים האלה לא יישארו ביחד ושבית הקפה הולך לפירוק.

היתה רק בעיה אחת עם סגירת בית הקפה: מי ישלם את החובות לבנקים ולספקים?

כל עוד שהעסק עבד היה אפשר איכשהו לגלגל את החובות ולחכות לימים טובים יותר של רגיעה, שאז אפשר יהיה לעשות כסף ולסגור את החובות. אבל ברגע שהעסק נסגר הם היו צריכים לשלם בעצמם את החובות ואת זה אף אחד מהם לא רצה. הפתרון הכי נוח היה שאחד מהם יעזוב את העסק והשני ייקח על עצמו את כל החובות וימשיך להפעיל את העסק.

במצב שכזה ברור שכל אדם נורמלי ירצה ללכת הביתה ולהשאיר את השותף שלו שיתמודד לבד עם החובות, נכון?

אך ראו איזה פלא: ברגע שהתברר שאחד מהצדדים יצטרך לעזוב את בית הקפה, לפתע שני הצדדים נורא רצו להישאר בעסק. דני חשב שהוא יותר מתאים להישאר בגלל שהעבודה בבית הקפה היתה העבודה היחידה שלו בזמן שליוסי היתה עבודה נוספת, ואילו יוסי חשב שהוא זה שצריך להישאר מאחר שלו יש נסיון רב יותר בהפעלת בתי קפה. דני חשב שרק הוא יוכל להביא את בית הקפה להרוויח שוב, ואילו יוסי חשב שלו יש קשרים יותר טובים בבנקים ורק הוא יוכל לגרום לפריסת החובות של העסק.

כל אחד מהם התבצר בעמדתו ואי אפשר היה להגיע להסכמה. נוצר מבוי סתום שלא אפשר כלל להפעיל את בית הקפה.

יום אחד הגיע דני לבית הקפה, ניגש ליוסי שאיתו לא דיבר כבר עשרה ימים, ובטון דרמטי הודיע לו: "כבוד הרב כיאט (שם בדוי) הורה לך לבוא אליו יחד איתי ולסגור את העניינים בינינו."

כבוד הרב כיאט היה איש ידוע בעיירה ונחשב כגדול בתורה ואפילו כקדוש אמיתי. מאחר ששני השותפים היו ייראי שמים, לא נותרה ליוסי ברירה והוא ניגש יחד עם דני לכבוד הרב.

הרב קיבל את שני השותפים בסלון ביתו, יען כי הממ"ד היה קטן מדי בשביל שלושתם והיה חשש שהצפיפות, העדר החמצן והקרבה הגופנית יובילו לתגרת ידיים. הרבנית הגישה להם כוס מים צוננים ותקרובת מעשי ידיה להתפאר, והרב דיבר על ליבם לעשות שלום, ולחדול מסכסוך השותפים.

לאחר רבע שעה של דברי פיוס, כשראה שדבריו נופלות על אוזנים ערלות נעץ הרב מבט חודר ביוסי, ופסק באופן נחרץ כי עליו למסור את מלוא מניותיו לדני ללא כל תמורה. יוסי הזדעזע ומחה בנימוס (כי לא ניתן למחות בפני כבוד הרב כיאט שלא בנימוס), אך מחאותיו לא הועילו. הרב הודיע לו כי אם לא ימסור את המניות ייצא פסק מלפניו שמחייב את יוסי למסור את המניות.

בתחילה ניסה יוסי להתעלם מפסיקתו של הרב, אבל אז התחילו להגיע אליו כל מיני שליחים מאת דני שספק הפצירו בו ספק איימו עליו שאם לא יעביר את מניותיו לדני בתוך שלושה ימים יוציא כבוד הרב פסק כתוב שמחייב אותו להעביר את המניות, וייצא כי יוסי גם ייאלץ להיפרד מהמניות וגם יאכזב את הרב אשר מוטב לחלות את פניו מאשר להרגיזו.

בצר לו פנה יוסי לעורך דין ידוע שמשרדו נמצא בתל אביב.

עורך הדין הידוע שקל בכובד ראש את הענין ולבסוף אמר ליוסי כי אין כל סיבה למסור מניותיו אם ברצונו להישאר בחברה, וכדי ליתן משנה תוקף לדבריו הכין מכתב ארוך ומנומק המופנה אל דני ובו הציע לערוך התמחרות הדדית שבה מי מהשותפים שמוכן לשלם יותר הוא זה שירכוש את החלק של האחר.

אלא שדני שראה שהסכסוך עולה על פסים משפטים, מיהר אל כבוד הרב כיאט וחזר ממנו כשבידו פסק כתוב המורה ליוסי להעביר אליו את המניות.

עורך הדין של יוסי חשב שלפסק הכתוב אין כל תוקף, שכן לא היתה בין דני לבין יוסי כל הסכמה שהרב יכריע במחלוקת שביניהם. לפיכך הוא המליץ ליוסי להתעלם מהפסק.

אך יוסי הסביר לו בנימוס שמהפסק הוא יכול להתעלם, אבל מהשליחים של דני הוא אינו יכול להתעלם. כל העיירה כבר יודעת שהרב כיאט פסק כנגדו, והוא אינו יכול להסתכסך עם תושבי העיירה. עליו להראות ברבים נייר המבטל את הפסיקה, אחרת לא תוותר בידו כל ברירה אלא למסור את המניות לדני.

אבל איך אפשר להביא נייר שכזה, כשכל ההליך כולו היה חסר נפקות משפטית? איך אפשר לבטל באופן משפטי משהו שמלתחילה אין לו שום משמעות משפטית?

ישב עורך הדין הידוע ושקל בינו לבינו מה לעשות. להגיש תביעה לבית המשפט אינו יכול, משום שהתביעה הינה אקדמית ובית המשפט לא ייעתר ליתן סעד מקום שבו התובע לא זקוק לכל סעד שהוא. לא להגיש תביעה הוא אינו יכול משום שבהעדר מסמך כתוב המבטל את פסיקתו של הרב כיאט יאלץ יוסי להעביר את המניות לדני.

בסופו של דבר הגיע עורך הדין הידוע למסקנה פשוטה וישימה להפליא והיא כי הרב כיאט שימש כבורר בין דני ליוסי, והפסק שיצא מלפניו הינו פסק בוררות לכל דבר וענין.

למי שאינו מצוי ברזי הבוררות, אציין רק כי בוררות משמעה שיושב אדם ומכריע בסכסוך שבין אנשים או בין חברות, כשיש לו את כל הסמכויות שיש לשופט. לאחר שהוא נותן את פסק הבוררות אי אפשר לערער עליו (אלא אם כן הוסכם מראש שתהיה נתונה זכות ערעור על החלטותיו), אבל אפשר לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את הפסק.

אמנם, כדי שהבוררות תצא אל הפועל יש צורך במסמך שיוצר את הבוררות: שטר בוררות, או הסכמה בכתב אחרת של הצדדים, אך בנסיבות הענין ניתן יהיה לטעון כי הבוררות נוצרה בהסכמה שבעל פה. אם נגדיר את החלטת הרב כפסק בוררות, ניתן יהיה להגיש לבית המשפט בקשה לביטולה.

בטרם יפנה לבית המשפט כתב עורך הדין מכתב לרב כיאט ובו העמיד אותו על משמעות הפסק, וביקש ממנו לקבוע באופן נחרץ וברור האם פעל כבורר, שאז יפנה יוסי לבית המשפט בבקשה לביטול הפסק ו/או בתביעה אישית כנגד כבוד הרב, או שהפסק שלו הנו בבחינת המלצה לא מחייבת לצדדים שניתן להתעלם ממנה מבלי שייגרם ליוסי כל נזק ולו הקל שבקלים.

כמובן שכאשר קרא הרב את המכתב מייד משך ידו מכל הענין והשיב קצרות שחלילה מלייחס להמלצתו משמעות מחייבת כלשהי, וכי כל רצונו היה להביא את הצדדים לידי שלום ביניהם. אדרבא, רשאי יוסי להחזיק במניותיו עד קץ הימים, ולא יהיה בכך משום עבירה על דעת תורה.

בכך בא סיפור ה"בוררות" אל קיצו, והשניים נותרו ללא כל פתרון לסכסוך ביניהם. למרבה המזל, בדיוק אז נגמר המבצע הצבאי, הטילים חדלו מלעוף והשקט חזר אל הארץ. כשחזר השקט חזרו גם הלקוחות לבית הקפה, שוב החל העסק להרוויח, והסכסוך נעלם כלא היה, לפחות עד לסבב הטילים הבא.

איני יודע האם יוסי ודני חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזה, על כוס אספרסו קצר בדרום. מה שכן, אם אתם מזדמנים לעיירה דרומית כלשהי ורואים בית קפה ריק ושני אנשים שאינם מדברים האחד עם השני, אל נא ממכם: אל תלכו לחפש את הרב כיאט. כי הוא כבר לא מתכוון יותר להתערב בנושא.

==================================================================

הסיפור הנ"ל בדוי וכמותו גם הדמויות המוזכרות בו. אין לראות בנאמר משום ייעוץ משפטי, וכל מי שמסיק ממנו מסקנות, עושה זאת על אחריותו בלבד.

 

מאת: עו"ד ניר גולן

עורך דין מאז שנת 1996, עוסק בחברות, סכסוכי שותפים וייעוץ משפטי-אסטרטגי לעסקים ולעורכי דין