מה עדיף, לאבד אמינות או לקלף עגבניות במטבח בית הסוהר?

פרשת המאסטר שף אייל שני הצליחה לתפוס כותרות בעיתונות בשבועיים האחרונים, וכנראה שבצדק: זו פרשה צבעונית, שיש בה רכילות עסיסית, והיא נוגעת לדמות טלוויזיונית מוכרת שאנחנו רגילים לראותו בסלון שלנו מדי שבוע. אני סבור שהיה עדיף שהתקשורת תעסוק בבעיה המהותית שקשורה לצווי חיוב בתשלומים של חייבים בפשיטת רגל, במקום לעסוק בבעיה של אייל שני. אבל לפחות אפשר להתנחם בעובדה שבעקבות החשיפה הרבה אנשים למדו מהו תשלום חודשי בהליכי פשיטת רגל ומה קורה אם לא משלמים אותו.

המפסיד העיקרי מהפרשה היה אייל שני. הוא לא הפסיד בגלל שנאלץ לשלם 190,000 ש"ח בסיבוב אחד קצר, אלא הפסיד משום שאמינותו בעיני נושיו פחתה מאוד. חייב שמצהיר מעל כל בימה שאין לו אפשרות לשלם חוב פיגורים צריך לדעת שהמשמעות של הצהרתו היא ישיבה בכלא. אם הוא לא רוצה לשבת בכלא – שלא יצהיר שאינו יכול לשלם חוב פיגורים, אם כבר יצאה הצהרה שכזו מפיו – עליו להיכנס לכלא. המצב הכי גרוע לחייב הוא אבדן האמינות בעיני הנושים, מכיוון שמעתה הנושים ינידו ראשם בחוסר אמון בכל פעם שיטען שאינו מסוגל לשלם 50,000 ש"ח בחודש.

כאן אולי המקום להסביר את הבעייתיות של צו חיוב בתשלומים או תשלום חודשי (ההבדל במינוח נובע מהכינוי בתיק הוצאה לפועל מול הכינוי בתיק פשיטת רגל). צו שכזה הוא צו שיפוטי שבמקרה זה מוצא על ידי בית המשפט של פשיטת רגל, שקובע כמה כסף צריך חייב לשלם מדי חודש לקופת הכינוס. הצו ניתן לאחר שנבדקה יכולתו הכלכלית של החייב, והוא אמור לאזן בין הזכות של הנושים לקבל את כספם, לבין זכותו של חייב לנהל חיים נורמליים, להתקיים בכבוד, ולא להיאסר בשל חובותיו. כל עוד שהתשלום משולם כסדרו, יכול החייב לחיות חיים נורמליים. כאשר הוא לא משולם – הוא צפוי לסנקציות, שיכולות להיות מאסר, או ביטול פשיטת הרגל (שזו בעיה גדולה בעבור חייב שתפורט בפוסט נפרד). בדרך כלל התשלום החודשי הוא די קבוע ותלוי בהכנסותיו והוצאותיו הקבועות של החייב, אלא שלפעמים ישנם חייבים דלוקס, שמרוויחים סכומי עתק, ויכולים לשלם יותר כסף מחייבים אחרים. אייל שני הוא חייב שכזה, כולם יודעים שהוא משתכר כיום סכומי עתק מתכנית הטלוויזיה מאסטר שף, והנושים רוצים את החלק שלהם בעוגה הזו, ובצדק מבחינתם.

הבעיה מתחילה כשהתשלום שנקבע הוא לא ממש בהישג ידו של החייב לאורך זמן. במקרה כזה חייב בדרך כלל עושה מאמצים לעמוד בתשלום שהושת עליו, משום שהוא מפחד מהסנקציה של אי תשלום. אלא שבשלב מסוים הוא מרגיש שהוא משלם יותר מדי מכפי יכולתו ואז הוא מנסה להפחית את התשלום. לפעמים ניתן להפחית את התשלום עקב שינוי בנסיבות, למשל פיטוריו של חייב מהעבודה. אבל לרוב קשה להפחית את סכום התשלום ואז החייב אינו מסוגל לשלם את הסכום החודשי ולאט לאט נצבר חוב פיגורים. מערכת פשיטת הרגל לא מסוגלת להגיב במהירות על אי התשלום, ועד שהיא מצליחה לייצר בקשה לבית המשפט המחוזי, ועד שהבקשה נדונה – הולך החוב ותופח וקשה מאוד להחזיר אותו.

במקרה של אייל שני החוב הגיע למאות אלפי ש"ח, ושני נאלץ לגייס תוך זמן קצר מאוד את הסכום הזה, תוך שחרב המאסר מתהפכת מעל לראשו. השופטת המחוזית ורדה אלשייך העריכה נכון ששני יעמוד בתשלום חוב הפיגורים וכי לא ייכנס לכלא. הערכה זו הכניסה את שני למצוקה, והוא נאלץ ללכת על חבל דק, כאשר מצד אחד של התהום עומדת האפשרות שיאלץ לקלף עגבניות במטבח בית הסוהר, ומהצד השני  האפשרות שיאבד את אמינותו בפני הנושים. שני בחר באפשרות השנייה, וייתכן שלטווח ארוך הוא ישלם על כך מחיר כבד. הדרך הנכונה מבחינתו הייתה מלכתחילה להצהיר שמצוקתו זמנית, ולנסות לגייס את הסכום תוך כדי נקיטת סחבת בהליך. אם היה לוקח לו חצי שנה לגיס את סכום הפיגורים, ואם היה מחזיר את הסכום בתשלומים – היו הנושים מבינים שהוא בבעיה אמיתית. אין ספק שעתה מסר זה לא נקלט. שני עלול להיתפס מעתה כחייב שנלחם במערכת פשיטת הרגל ובנאמן שמונה לו במסגרת הליך פשיטת הרגל, וחייב שנלחם צפוי להתנגדות חזקה של המערכת. לא ברור כיצד מצב כזה יכול לסייע לו לצאת מהליכי פשיטת הרגל.

מאת: עו"ד ניר גולן

עורך דין מאז שנת 1996, עוסק בחברות, סכסוכי שותפים וייעוץ משפטי-אסטרטגי לעסקים ולעורכי דין