למה לא למהר להליכי פשיטת רגל

מהירות הפנייה להליכי פשיטת רגל
אחד הדברים שמפתיעים אותי בכל פעם מחדש הינה המהירות שבה חייבים פונים להליכי פשיטת רגל. מרגע שחייב הגיע למסקנה שהוא אינו מסוגל לפרוע את חובותיו, ועד הרגע שהוא מוכרז כפושט רגל חולפים לעתים חודשים ספורים בלבד. ישנה אקסיומה במערכת המשפט בארץ ולפיה אדם שאינו סולבנטי צריך להיות מוכרז כפושט רגל. תפיסה זו משותפת לעורכי דין רבים העוסקים בתחום, וגם לרשמים בהוצאה לפועל הדנים בבקשות לאיחוד תיקים. לעתים קרובות מקשים על חייב לקבל איחוד תיקים בתואנה שההליך המתאים לו הוא הליך פשיטת רגל. אם בעבר היה חסם משמעותי בפני כניסה להליכי פשיטת רגל בדמות הדרישה לתועלת שתצמח מהליכים אלה, הרי שחסם זה בוטל בשנות התשעים, והפך כל חייב לכשיר להליכי פשיטת רגל.
אני סבור שהפניה המהירה להליכי פשיטת רגל היא בבחינת אסטרטגיה מוטעית, גורמת נזק לחייב, מאריכה את משך ההליכים, ומפחיתה את התמורה שהנושים צפוים לגבות, וזאת מבלי להועיל לחייב כלל ועיקר. חייב שבוחר למהר ולהיכנס להליכי פשיטת רגל מפסיד שני אלמנטים חיוניים הנדרשים לו לצורך הגעה להסדר עם נושיו, והם:
1. אלמנט הקטנת הציפיות של הנושים לקבל את מלוא חובם.
2. אלמנט הגמישות הנדרשת במו"מ עם נושים על הסדר.

הקטנת ציפיות הנושים
כאשר חייב חב כספים לנושה מצפה הנושה לקבל את מלוא חובו. קשה לאדם שחייבים לו כסף להגיע להכרה כי כספו לא ישולם לו, או שלא ישולם לו בשלמותו. בתחילה סבור הנושה כי החייב מרמה אותו, ולאחר מכן הוא סבור כי יש לחייב מספיק כספים אך הוא מעדיף לתת אותם לנושים אחרים או לשמור אותם לעצמו. לכאורה הליכי פשיטת הרגל אמורים לפתור בעיה זו על ידי כך שהם מבטיחים שוויון בין הנושים ושקיפות של ההליך. הליכי הפש"ר נערכים בצורה מרוכזת, כאשר כל הנושים יחדיו מטפלים בכינוס נכסי החייב ובחלוקתם וזאת באמצעות הנאמן בפשיטת רגל.
בפועל, ההליך הקולקטיבי מעצים אצל הנושים את תחושת הייאוש והתסכול מהסיכוי לקבל את הכסף, ולעתים אף את השנאה כלפי החייב. הליך פשיטת הרגל נתפס בעיניהם כתרגיל שנוקט החייב על מנת להתחמק מחובו. לעתים קרובות טוענים נושים כי החייב ממשיך לחיות את חייו כרגיל בזמן שהנושים נפגעו ממנו קשות. תחושות אלו גורמים לאי רצון של הנושים לאשר הסדרים שהחייב מציע, וכתוצאה מכך נמשכים הליכי פשיטת הרגל זמן רב מהנדרש.
כאשר חייב אינו ממהר לפשיטת רגל, יש אפשרות לשכנע את הנושים בהדרגה כי החייב אינו מתחמק מתשלום חובותיו, כי הוא מעונין לשלם את חובו, אך נבצר ממנו לעשות כן. הליכים פרטניים מול כל אחד מהנושים מאפשרים לנושה ללמוד בהדרגה וממקור ראשון על קשייו של החייב, ולהגיע למסקנה שכדאי להתפשר עמו על סכום כלשהו שאותו יכול החייב לשלם.

הגמישות במו"מ עם הנושים
כאשר חייב נכנס להליכי פשיטת רגל מופקעת ממנו האפשרות לנהל מו"מ פרטני עם כל אחד מהנושים. בשל כלל השוויון בין הנושים לא יכול החייב להגיע להסדרים נפרדים עם כל אחד מנושיו, אלא עליו להציע הסדר כללי לכל אחד מהנושים ולשכנע אותם לתמוך בהסדר. קיומו של הסדר אחד בעבור כל הנושים מקשה על הנושים להסכים להסדר, וכתוצאה מכך נסחבים הליכי המו"מ על אישור ההסדר במשך תקופה ארוכה.
כאשר חייב אינו פונה להליכי פשיטת רגל אלא מסתדר עם כל אחד מנושיו בנפרד, הוא מחזיר לעצמו ולנושים את הכוח והשליטה בהליכי המו"מ, ובכך מקל על הגעה להסדר עמם, ומקצר משמעותית את משך הזמן הנדרש לאישור ההסדר. אני כשלעצמי סבור שגם בניהול מו"מ עם כל נושה בנפרד יש לשמור על כלל השוויון בין הנושים, ואולם השוויון בחלוקה אינו מונע מו"מ נפרד שיאפשר לנושה חקירה ובדיקה טובים יותר על מצבו של החייב, ובכך יקדם את נכונותו לפשרה.

סיכומו של דבר: הפניה לפשיטת רגל כהליך ראשון לחייב שאינו מסוגל לפרוע את כל חובותיו אינה רצויה. האסטרטגיה המועדפת הינה לראות את הליכי פשיטת הרגל כמוצא אחרון ולנסות להסתדר עם הנושים מבלי להיזקק להליכים אלה.