האם משה קצב צריך להחליף אסטרטגיה?

פרסום הפרוטוקול מהחקירה הנגדית שפך אור במידה רבה על האסטרטגיה שנקט משה קצב במשפטו: אסטרטגיה שגורסת שהוא צודק לחלוטין, ושכל התלונות כנגדו מופרכות. קצב נשאל שאלות רבות במהלך החקירה ובכולם העמיד גרסה שהפוכה לחלוטין לגרסת המתלוננות נגדו. קצב שכר את מיטב עורכי הדין בארץ, וחזקה עליהם שהכינו אותו ימים שלמים לעדות – כך שכל דבר שיצא מפיו בחקירה הראשית, לפחות, נבחן היטב על ידי צוות ההגנה במשך תקופה ארוכה. קרוב לוודאי שקצב הוכן לחקירה נגדית על ידי כך שלוטשה עבורו תשובה למבול של שאלות שניתן היה לצפות שהתביעה תשאל אותו במהלך חקירתו. אם אחרי כל ההכנה הזו קצב עדיין טרח לסתור כל פרט מעדותן של המתלוננות במשטרה ובבית המשפט – זה סימן שמדובר באסטרטגיה ולא בפליטת פה רגעיות של נאשם הנמצא במצוקה.

ההגיון האפשרי מאחרי אסטרטגיה מסוג זה הוא שנטל הוכחת הטענות כנגד הנאשם מוטל כולו על התביעה. לפיכך התביעה צריכה להוכיח כל פרט מעדות המתלוננות וכל סעיף בכתב האישום. מכאן שלעתים כדאי לנאשם להכחיש כל תג ופרט בעדויות כנגדו , ולנסות למוטט את גרסת העדים מטעם התביעה באמצעות חקירה נגדית על ידי פרקליטיו. היתרון באסטרטגיה שכזו הינה שאם יימצא שהעדים המרכזיים של התביעה (במקרה זה – העדות) אינם אמינים, עשויה התביעה להיחשב כמי שלא הוכיחה את טענותיה, ואז יזוכה הנאשם. למה לקצב לחזק את עדויות התביעה באמצעות הודאות חלקיות בכל מיני פרטים שמסרו המתלוננות כנגדו?

מצד שני – לאסטרטגיה הזו חסרון בולט: היא גורמת לכך שהשופטים צריכים להחליט איזו גרסה הם מעדיפים, את זו של הנאשם או את זו של עדי התביעה. מאחר שאי אפשר ליישב בין גרסתו של קצב לבין זו של המתלוננות נגדו הרי שאי אפשר בפסק הדין לבנות פאזל שיורכב מסך כל העדויות ובהתאם לכך להגיע למסקנות מה באמת קרה. מכאן, שברגע שהשופטים נאלצים לבחור בגרסה אחת בלבד הרי שהגרסה ההפוכה נעלמת מעל פני האדמה, ואין לה שום חלק בבניית המסד העובדתי שמשמש לצורך הכרעת הדין. גם במקרה קצב גרסתו נדחתה מפני גרסאות המתלוננות, דבר שהביא להרשעתו ויקשה עליו מאוד בערעורו.

אסטרטגיית "הצודק המוחלט" באה לידי ביטוי גם בקמפיין התקשורתי שניהל קצב, וזכור במיוחד אותו "נאום זעם" שבו תקף את "כל העולם" פחות או יותר, וטען לחפותו המוחלטת. בניגוד לחיים רמון, למשל, שנתן גרסה מרוככת של האירועים שאירעו באותו רגע של הנשיקה המפורסמת, והשאיר לשופטים להכריע האם הנשיקה הייתה מותרת או אסורה (ובמקרה זה הוא הפסיד במשפט אבל זוכה ציבורית), הרי שקצב שידר מרגע תחילחת משפטו: לא היו דברים מעולם.

בבית משפט עליון כדאי מאוד לקצב להחליף אסטרטגיה, קשה מאוד להתעמת עם שופטי בית המשפט העליון ולהציג בפניהם גרסאות שסותרות לחלוטין גרסאות שהציגו המתלוננות. גם כך בית המשפט בזמן ערעור לא בוחן מחדש את העובדות, אלא מחפש בעיקר טעויות משפטיות, כך שהדרך הנכונה להצליח בערעור היא להראות שבהסתמך על האירועים שנקבעו בפסק הדין כעובדות שקרו – יש לזכות את קצב.

מבחינה תקשורתית מהלך שכזה לא ייתפס בצורה יפה, משום שהתקשורת אוהבת להעביר דברים בצורה פשוטה של "שחור ולבן", ויותר נוח להעביר מסרים חדים מהסוג שניסה קצב להעביר. מצד שני, מי שיחליט בסופו של דבר האם קצב ייכנס לכלא הוא בית המשפט ולא התקשורת, ויכולת התקשורת להשפיע על החלטות בית המשפט העליון היא פחותה בהרבה מיכולתה להשפיע על ההחלטות של ערכאות נמוכות. יוצא מהאמור לעיל שאם קצב רוצה להפוך את הקערה על פיה ולצאת זכאי מכל ההליך המשפטי כדאי לו מאוד לשקול לרכך את טון הזעם של הנאשם שהעלילו עליו עלילות ולהתמקד בטעויות המשפטיות שלדעתו קיימות בפסק הדין.

תגובות

  1. יואל הגיב:

    יותר טוב שלא תתן עצות לקצב, הוא עשה מספיק נזק למתלוננות, שלא יברח מאחרי הסינר של ביניש שתשחרר אותו.

  2. ניר הגיב:

    יואל שלום.
    תודה על תגובתך.
    כל אחד רשאי להסיק מהפוסט את מה שהוא רוצה.
    המאמר לא נכתב בשביל לתת עצות לקצב, אלא כדי לעזור לאנשים לתכנן את האסטרטגיה המשפטית שלהם, תוך שימוש במקרה קצב כקייס סטדי.
    ממליץ שתרשם לאתר כדי לקבל עדכונים.

    ניר