אישי ציבור והסוס שאולי ימות

או שהפריץ ימות או שהסוס ימות: תמצית אסטרטגיית הדחייה של אנשי הציבור

בשנים האחרונות התרגלנו שאנשי ציבור רבים שנחשדים בפלילים נוקטים באסטרטגיה של סחבת ודחייה בהליכים המשפטים, ומשתדלים לדחות את הקץ בתקווה שמשהו יצוץ מאי שם וימנע את העונש הצפוי להם אם יורשעו. אסטרטגיה זו באה לידי ביטוי במיצוי כל הליך אפשרי במשפט, גם אם לא בטוח שיועיל להגנתם. אנחנו רואים שאישי ציבור מנצלים את זכות השימוע הקיימת להם בפני היועץ המשפטי לממשלה, ואחדים אף ניצלו את זכות השתיקה. לאסטרטגיה זו הגיון משלה: נדחה, ואז או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שאני אמות. אסטרטגיה זו זכתה לביקורת ציבורית רבה, והיו שחשבו שלאישי ציבור אין זכות לנקוט באסטרטגיה זו. היו שסברו שאיש ציבור צריך להוות דוגמא ולשתף פעולה עם מערכת המשפט באופן שמשפטו (שמן הסתם יהיה מתוקשר) יתנהל במהירות, ביעילות ובסדר מופתי.

לאסטרטגיית הדחייה שורשים עמוקים, מקורה בנוהג אנושי לדחות דברים שאינם נעימים, הן מתוך חוסר רצון לעשותם והן מתוך תקווה שאולי הדחייה תעביר את רוע הגזירה. ויש הרואים בה גם משום הפרעה נפשית הנקראת דחיינות (ויקיפדיה) וזאת כאשר אדם נוטה לדחות פעולות באופן עקבי כתוצאה מחרדה, הערכה עצמית נמוכה, הלך רוח של תבוסתנות או מבעייה נפשית כגון: דיכאון.

במבחן התוצאה אסטרטגיה זו לא זכתה להצלחה רבה, וניתן לראות שאישי ציבור שנקטו בה לאו דווקא יצאו נשכרים. דרעי וקצב שנקטו באסטרטגיה זו – נענשו בחומרה. מהצד האחר, חיים רמון, שנקט באסטרטגיה הפוכה של ניהול משפט בזק, לא נשכר מהמשפט הזריז, הוא הורשע וביצע את עונשו.

מכאן ניתן ללמוד שלכאורה  אסטרטגיית הדחייה אינה מועילה לאנשי ציבור. מצד שני – נראה שהיא גם אינה מזיקה להם, ושתוצאת משפטם לא הייתה משתנה לו היו נוקטים בטקטיקה אחרת. האם פירוש הדבר שכדאי לאנשי ציבור לנקוט באסטרטגיית הדחייה, משום שאין כל נזק בצידה?

נראה שלא. נזק אחד בכל זאת קיים – והוא תדמיתו של איש הציבור. חיים רמון זכה בנקודות רבות בדעת הקהל בכך שלא נקט בשום צעד של דחייה במשפט, ואף דרש לזרז אותו. אהוד אולמרט, שמשפטו עדיין מתנהל בשעת כתיבת שורות אלו, זוכה לתקשורת מאוזנת בעניינו, והעובדה שאינו נוקט באסטרטגיית הדחיה בוודאי שאינה מזיקה לו בהקשר זה. לעומתם, משה קצב ואריה דרעי נענשו קשות מבחינת מעמדם הציבורי, וזכו לקיתונות של ביקורת בשל אסטרטגיית הדחייה שבה נקטו.

מסקנה מהאמור לעיל היא שלאיש ציבור כדאי להיזהר מאוד כאשר הוא נוקט באסטרטגייה של דחייה. עליו לזכור שדעת הקהל הינה פרמטר מובהק שישפיע על היחס אליו, ושאף אם יורשע עדיין חשוב מה יהיה מעמדו הציבורי. מעמד ציבורי איתן יכול לסייע לו גם בקיצור עונשו בבוא השעה, וגם אם יחליט לשוב ולהתמודד למשרה ציבורית. אין פירושו של דבר שאיש ציבור צריך להסכים שמשפטו ייערך במהירות באופן הפוגע בזכויותיו, ואולם לא כדאי לו לנקוט בסחבת. דרך הביניים הרצוייה מבחינתו של איש הציבור הינה למצוא את האיזון הראוי בין שמירת זכויותיו הדיוניות והמהותיות לבין ניהול משפטו במהירות וביעילות.

מאת: עו"ד ניר גולן

עורך דין מאז שנת 1996, עוסק בחברות, סכסוכי שותפים וייעוץ משפטי-אסטרטגי לעסקים ולעורכי דין