חוק בתי המשפט

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 הינו החוק שמסדיר את פעילותה של מערכת המשפט, ויחד עם חוק יסוד: השפיטה מהווה את אוגדן החוקים שמהם יונקת מערכת המשפט את סמכויותיה, תפקידיה ודרכי פעולתה. החוק קובע הוראות שונות שעל פיהן יפעלו בתי המשפט, קובע מה יהיו סמכויותיהם, במה הם יעסקו, כיצד ינהגו במקרים שונים הבאים בפניהם, מי יפקח על השופטים וכיוב'.

חוק בתי המשפט כולל ארבעה פרקים כדלקמן:

1.פרק א' – העוסק בשופטים, קובע הוראות כיצד יתמנו שופטים, מי יכול להתמנות לשופט, השיפוט המשמעתי החל על שופטים וכיוב'.

2.פרק ב'  – העוסק בבתי המשפט עצמם, נוגע בעיקר לסמכויות בתי המשפט, תוחם את גבול הסמכויות בין בתי המשפט השונים, קובע את מקום מושבם, אזורי השיפוט שלהם, אילו מוטבים יוקמו וכיוב'. הוראות פרק זה קובעות היכן תוגש תביעה, מי ידון בה, והאם יהיה זה מוטב או דן יחיד.

3. פרק ג' – העוסק ברשם – קובע מהו רשם, מהן סמכויותיו, מהם תנאי מינויו, כהונתו, כפיפותו לדין המשמעתי וכיוב'. הוראות הפרק הן המקימות את מוסד הרשם, ומכוחן הוא פועל.

4. פרק ד' – קובע הוראות שונות הקשורות בבתי המשפט, ובהן שורה של הוראות מיוחדות הקשורות בשיפוט, כגון: העברת ענין מבית משפט אחד לבית משפט אחר, קיום דיון נוסף, קיום משפט חוזר, סמכויות תקינה וכיוב'.

חוק בתי המשפט נחשב לבין החוקים החשובים ביותר בספר החוקים הישראלי, משום שהוראותיו הן בבחינת הכלי שמסדיר את פעילותה של המערכת השיפוטית. כל אחד מהוראותיו נלמד היטב על ידי עורכי הדין משום שישנן טעויות שיכולות להיגרם מאי ידיעת החוק האמור שעלולות לגרום לנזק רב. כך למשל, טעות בהבנת סמכות בית משפט מסויים יכולה לגרום במקרים מסויימים לדחיית התובענה.